2026 כבר כאן, פחדים מהעתיד

לפני כמה ימים ישבתי על כיסא בסדנה שהעברתי, וכשקמתי הכיסא התקפל ונפל.

לפני שהסתובבתי לראות את הכיסא חשבתי לעצמי: ״אוי, שברתי את הכיסא״.

כשהסתובבתי וראיתי שהוא לא שבור אמרתי לנשים שהשתתפו בסדנה: ״וואי, איזה מזל. חשבתי שאולי הכיסא נשבר״.

הן הגיבו בהרמת גבה ובמשפטים כמו: ״למה שהכיסא יישבר?״

אז עניתי בטבעיות: ״זה אחד הפחדים שלי, לשבור כיסאות מרוב שאני שמנה״.

עכשיו הן מסתכלות עליי בצורה מאוד מוזרה, ואחת המשתתפות שואלת אותי: ״זה משהו שכבר קרה לך?״

בהיתי בה במבט של סימן שאלה כזה. והאמת, שאני לא זוכרת אם זה משהו שקרה לי.

ואז נזכרתי בסעיף קטן בשאלה שלוש בתהליך העבודה של ביירון קייטי: "איזה זיכרונות יש לך מהעבר או מהעתיד

כשאת מאמינה למחשבה..."? וואלה, הבנתי פה משהו.

אני מפחדת ממשהו שדמיינתי כל כך הרבה פעמים, ואני אפילו לא בטוחה אם זה בגלל שהוא כבר קרה וחוויתי את התוצאות שלו. זה גרם לי לחשוב על הפחדים שיש לי מהשנה שתבוא. ו... הגיע הזמן לעשות על זה את העבודה.

• מזכירה שאפשר להקשיב לבלוג בהקלטות שמתפרסמות בפודקאסט "האם זאת האמת", בספוטיפיי, ביוטיוב ובאפל פודקאסטס.

אני אתחיל באוגוסט האחרון, שבו הייתה לי הזדמנות לעבור לאמירים, כבר הרבה שנים אני מפנטזת על מעבר לצפון. וברגע האחרון, ממש כשבדקתי ומצאתי דירה, הבנתי שכלכלית זה לא ייתכן. בגלל שהעבודה שלי כשכירה היא עדיין ההכנסה העיקרית שלי או לפחות זאת שאני יכולה לסמוך עליה.

כדי לעבור, אני צריכה עסק משגשג שאני שעובד גם מרחוק. אז עכשיו אני יושבת לעשות את העבודה, ואני חושבת על שנה הבאה. המחשבות שעולות לי הן: "אני לא מספיק עצמאית". "לא הצלחתי ליצור עצמאות כלכלית". "אני חייבת להישאר שכירה". "נכשלתי ואני לא יודעת מתי אוכל לעבור לצפון".

אחקור כאן את המחשבה אחרונה והסיטואציה תהיה ממש הרגע הזה, כשאני מול המחשב ולא עושה את מה שתכננתי כדי להתקדם.

יאללה לעבודה

המחשבה: "נכשלתי ואני לא יודעת מתי אוכל לעבור לצפון"

1. האם זאת האמת? כן.

2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת, שנכשלתי, ואני לא יודעת מתי אוכל לעבור לצפון? כן.

3. איך אני מגיבה ומה קורה עכשיו, כשאני מאמינה למחשבה שנכשלתי, ואני לא יודעת מתי אוכל לעבור לצפון?

אני מרגישה מסכנה. אני מרחמת על עצמי. הגוף שלי מתכווץ, מרוב שאני קטנה ולא שווה. אין לי כוח לכלום. אין לי כוח לעשות את הדבר הבא במשימות שלי. אני מרגישה קטנה, ולא שווה ולא משמעותית. אני לא מבינה איך הגעתי לגיל חמישים, ואני לא יכולה להחליט מתי אני עוברת דירה. אני שופטת את עצמי שאני עצלנית. זה לא שחיפשתי עבודה כשכירה בצפון. אני מתעקשת להיות עצמאית, למרות שאני יודעת שזה לא מספיק לי כרגע. אני מרגישה שוויתרתי לעצמי, שאני מוותרת לעצמי, שאני חלשה וקשקשנית. אני שופטת את עצמי מאוד בחומרה על זה שאני עושה עבודה תודעתית כל כך עקבית ולא מצליחה להגיע למטרות שהצבתי לעצמי. אני חושבת על כל הרילסים שאני מעלה, שכבר התרגלתי אליהם אחרי שממש שנאתי את זה, ושזה לא ממש עוזר במשהו. אני נכנסת לסחרחרה של מה כן יכול לעבוד. איך עוד אני מביאה א.נשים להשתתף בסדנאות? עולות לי התמונות של הפרסומות, של כל האנשים שמשווקים למטפלים איך ליצור קליניקה משגשגת? וזה מייאש אותי. הסדנאות הבודדות שאני מעבירה עובדות יפה, המשתתפות יוצאות מרוצות ומקבלות משמעות, אבל אני מבטלת את הכל כי אין מספיק סדנאות מלאות. אני מרגישה שזה לא שווה. אני מבטלת את כל ההישגים שהשגתי עד עכשיו כי לא הצלחתי לעבור דירה. כל מה שעשיתי מתגמד ולא שווה. אני חושבת על העתיד. אני לא רואה איך בשנה הקרובה, עד 2027, משהו ישתנה. לא יודעת איך זה ישתנה, למרות הליווי העסקי. זה מאוד מייאש אותי.

יש לי איזו תוכנית כלכלית נוספת שאני לא משקיעה בה כמו שצריך, למרות שיש לה מלא פוטנציאל ואני תכלס נהנית לעסוק בה בשעות שאני כן. אבל עוד תכלס- אני לא משקיעה בה כמו שאני רוצה, אז אני מלeה את עצמי גם על זה. לא, אני פשוט מרגישה שלא משנה מה, אני צועדת במקום.

ואם אני ממש מתעקשת, אז כן, אני צועדת קדימה, אבל כל כך מעט ולאט. אין לי סבלנות, ואין לי כוח לקצב הזה.

ונמאס לי מהימים שאני לא מגיעה לעשות מה שתכננתי לעשות בהם. אני חושבת לעצמי שעכשיו אני כותבת בלוג, שפעם היה לוקח לי כל כך הרבה זמן, והיום זה אזור נוחות שלי. אני כותבת בלוג, אבל לא-לא עושה את מה שתכננתי, כי הבלוג נהיה הדבר הקל לעשות, והדברים החדשים עדיין מקרטעים לי. זה קצת מעודד, אני חייבת להודות.

כשאני מאמינה למחשבה שנכשלתי, ואני לא יודעת מתי אוכל לעבור לצפון, אני מרגישה שהידיים שלי כבולות. אני מרגישה שכבר חרצתי את הדין, ושבשנה הבאה ב-27 בדצמבר 2026 אני אהיה באותו מצב. זה ממש מייאש אותי ונגמר לי האויר.

האם אני שוב מציבה יעדים לא רלוונטיים, ואז לא באמת עושה מה שצריך כדי להגיע ליעד, ומתלוננת ומתייאשת. למה אני לא מצליחה להתמיד במה שאני רוצה?

אולי אני יותר מתמידה מפעם, אבל לא מספיק מתמידה. למה אני בורחת כל פעם לדברים שבשוליים? אני, טוב לי מול אנשים, טוב לי עם נשים שאני עוזרת להן. כל ההתעסקות מסביב, אין לי כוח אליה. אני שומעת ספרים והרצאות על תיעדוף, על הגשמת מטרות, ועל דחיינות. זה קצת עוזר, אבל זה לא באמת מעיף אותי קדימה. אני רוצה כבר את הקפיצה הקוונטית הזאת שכל הזמן מוכרים לי. אולי זאת הבעיה, שאני מאמינה לקפיצה הקוונטית הזאת שכולם מוכרים לי. אוף, אני רק רוצה לעבור לצפון.

למה זה צריך להיות כל כך מסובך? כן, אני מסתכלת על עצמי ב-27.12.2026 והולכת אחורה להיום. אני רואה שנה של מלא, מלא, מלא עשייה, ועדיין אני לא אוכל לעבור לצפון. עדיין אני לא אוכל לוותר על העבודה שלי כשכירה במקום שאני שכירה בו כרגע, שזה מקום מעולה שאני גם מאוד אוהבת. אבל גם כובל אותי לבית הנוכחי וזה לא טוב לי ולא בא לי. למרות שיש לי אחלה בית ושכנים וסביבה. זה לא משנה. אז במקום לראות את עצמי מול קהל של אנשים שאני מלמדת, כמדריכה, אני רואה את עצמי יושבת באותה תנוחה מול המחשב ובוכה על זה שהכול כמעט אותו דבר. המעבר לצפון הפך לסמל העצמאות והמסוגלות וההוכחה שלי שאני מתקדמת ושווה ויכולה ועצמאית. הייאוש זה הדבר הכי בולט.

4. מי אהיה עכשיו כשאני מול המחשב בלי המחשבה? "נכשלתי, ואני לא יודעת מתי אוכל לעבור לצפון"?

אני יכולה להיות בכל מה שמסביב. באבל שלי על הכלב שנפרדתי ממנו בשבוע שעבר.

 בזה שעדיין לא החלטתי מה אני אוכל לצהריים, וכבר עוד מעט אחרי צהריים. ומה שאני כן יכולה לעשות ברגע הזה, בלי קשר למה שיהיה עוד שנה ולעבור לצפון, אני פשוט אתקדם לצעד הבא. אולי אני ארשה לעצמי לצאת לאיזה טיול הליכה. תכלס, אני שמה לב שאני לא יודעת אם נכשלתי, ואני לא יודעת מתי אני אוכל לעבור לצפון. כי זה לא ששמתי לעצמי מטרה, לעבור לצפון, ונכשלתי. זו הייתה איזו שהיא משאלה של שנים, וברגע האמת זה לא יכול היה לקרות. אבל לא שמתי לעצמי את המטרה הזאת ואז לא השגתי אותה. המטרה בעצם הגיעה אחרי שלא הצלחתי לעבור. בלי המחשבה הזאת, אני אשים לב שהמצב רוח שלי לא משהו בכלל. שאני עצובה ובגלל זה, אני נשאבת לעוד מחשבות שמורידות אותי ומוציאות לי את הרוח מהמפרשים. אז אולי ארשה לעצמי להיות עצובה?

היפוכים:

לפני שאני מתחילה את ההיפוכים, אני רוצה להגיד לעצמי שהמחשבה שאני אעבור לצפון היא מחשבה שאני רוצה שהיא תרים אותי ותגרום ללב שלי לשמוח. לא מחשבה שתוריד אותי על מה שלא הצלחתי. ככה זה לא יכול לעבוד לעולם. אני רוצה לדמיין את המעבר לצפון, כחוויה מאוד מאוד טובה. גם את היכולת לעבור, וגם את המעבר, וגם את המגורים בצפון.

אוקי, היפוך ראשון, היפוך לשלילה: "לא נכשלתי, ואני כן יודעת מתי אוכל לעבור לצפון".

דוגמא: טוב, אז נכון, כבר אמרתי, לא נכשלתי כי זה לא משהו שהצבתי לי כמטרה. אני פשוט קפצתי למים עמוקים מדי מהר מידי. אני יודעת מה התנאים לכך שאני כן אוכל לעבור לצפון. אני צריכה לעמוד בתנאים האלה. אז הבעיה שלי היא לא שאני נכשלתי כבר, אלא שאני פוחדת להיכשל שוב. שוב? רגע, לא שוב. אני פוחדת להיכשל בשנה הבאה. אני צריכה להיפטר מהשוב הזה. אני יודעת שאני אוכל לעבור לצפון, כשהעסק שלי יוכל לעבוד מרחוק בזום. וכשיהיו לי מספיק סדנאות רצות, שאני אוכל להעביר בכל מקום כי יהיו מספיק ממליצים והשיווק יעבוד יותר טוב. דוגמה שנייה לזה שלא נכשלתי היא שהדירה שמצאתי בסופו של דבר לא התאימה, וזה טוב שלא לקחתי אותה. אפילו מזל. היה לי יותר קל לעשות דברים בצורה אימפולסיבית ומהירה ולא לחשוב יותר מדי, הפרעת קשב מהלכת שכמותי. אבל זה, בתכלס, היה לא נכון או אחראי לעבור בצורה שרציתי לעבור בקיץ.

היפוך שני: "הצלחתי, ואני יודעת מתי אוכל לעבור לצפון". אוקיי, אני מודה שזה נכון. אני הצלחתי לא לעבור לדירה לא מתאימה למרות שהייתי במומנטום והיה לי קשה לעצור את ההחלטה. אני גם הצלחתי להציב לעצמי מטרה לעבור לצפון, ועכשיו רק נותר לי למצוא את הדרך לעשות את זה. בסך הכול עברו 4 חודשים מאז. בגלל שזה חלום מאוד מאוד נושן, אני מרגישה כאילו מזמן כבר נכשלתי, ובעצם זה די טרי החלום שהפך להחלטה.

היפוך שלישי הוא היפוך למחשבה: "במחשבה שלי נכשלתי, ואני לא יודעת מתי אוכל לעבור לצפון".

כן, זה אולי מה שאמרתי עד עכשיו בעצם, שיותר מזה שנכשלתי, אני הכנסתי לעצמי לראש שנכשלתי. זה לא היה הזמן, זו לא היתה הדירה המתאימה, זה לא היה נכון מבחינת הכסף. ועכשיו כשיש לי מטרה, אני יכולה יותר לעבוד עליה ולתכנן אותה כמו שצריך, שתהיה באמת ישימה.

הסשן הזה עם עצמי קודם כול, מזכיר לי שאין לי על מה להיות מיואשת, כי עוד לא התחלתי משהו. אני סתם שמה לעצמי מקלות בגלגלים ומערכת הגנה. זה שאני אגיד לעצמי בעוד שנה: "הנה, את רואה? לא הצלחת". מה זה הייאוש הזה? איזו מין דרך להתחיל מסע כזה בכלל? עם כזאת התחלה, למה לצאת לדרך, נכון?

דבר שני, אני נזכרת בשלושה סוגים של אמת: האמת המשתנה, היחסית והתמידית.

האמת היחסית היא זאת שבעצם גורמת לי להשוות בין כל הדברים שלא הצלחתי, וכן הצלחתי. איזה משימות גדולות הצבתי לעצמי, והשגתי ולא השגתי, ואני כל הזמן מודדת. אני מודדת את עצמי גם ביחס לאנשים אחרים בגיל חמישים, ונשים אחרות. אני נוטה לראות שהן מצליחות יותר ממני.

האמת התמידית זאת האמת שתמיד נכונה. זאת הפרשנות שלי. זאת החוויה שיש לי באותו הרגע. אם אני (בוחרת) עכשיו להיות בייאוש, אני בעצם מציבה לעצמי סף של ייאוש לאורך כל השנה. מה זה צריך להיות? אני לא מוכנה להיות בסטייט אוף מייד כזה!

ועוד אמת, האמת המשתנה, שאני פתאום מבינה... את הפרשנות. עכשיו, כשיש לי נתונים חדשים ואני יכולה לראות דברים בצורה אחרת, מנקודת מבט אחרת, אני יכולה להגיע לשנה הזאת בצורה מאוד מאוד פתוחה. אני מזכירה לעצמי שלא נכשלתי; שאני רק הצבתי את המטרה עכשיו. עידית, בואי תתחילי מזה. מהמטרה שאת רוצה להשיג, בשמחה, באנרגיה של עשייה ואופטימיות. אחרת מראש אין לך סיכוי.

מה אתן חושבות על השנה הבאה שתבוא עלינו? וגם מזמינה אתכן לחשוב על שלושת סוגי האמת: המשתנה, היחסית והתמידית לראות אולי הן יעזרו גם לכן.  אני מזמינה אתכן לשתף כאן בתגובות, בטלפון, בוואטסאפ. וכמובן, להמשיך לחקור ולעשות את העבודה. שתהיה שנה טובה, של ריפוי והחלמה ודברים חדשים ומקדמים.