הקדמה ארוכה, וגם חושפנית, כמו כל הפוסט הזה.
ב 2013 התחלתי מפגשי אימון ובאחד המפגשים דיברתי עם טובה הראל על משהו שצריך לשפץ באמבטיה שיכול לעלות 20,000 ש"ח. טובה שאלה אותי אם בדקתי כמה זה עולה ואמרתי שלא, כי זה נורא יקר. ואז טובה אמרה, "את נוטה להגזים לשני הכיוונים בגלל ADHD, הפרעת הקשב שלך". נשענתי אחורה, המצח התקמט, והראש נטה הצידה כמו ראש של כלבלב סקרן -יש לי הפרעת קשב? טובה הראל חייכה ואמרה משהו שהבנתי ממנו שזה די ברור, למי אם לא לי?
הייתי אז בת 38, עד אז לא חשבתי על הפרעת קשב לגבי. תמיד ידעתי שבחיים אני לא אעשה פסיכומטרי כי אני מפחדת שכרגיל הציונים שלי יהיו בינוניים ולא אבין איך יכול להיות. אוקי, אוניברסיטה זה לא בשבילי ואולי אני לא חכמה כמו שאני חושבת. עובדה שלא.
שנה שנתיים אח"כ, החלטתי לעשות אבחון ומאז סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה בהצטיינות. בעזרת רטלין ובזכות זה שאפשרו לי לכתוב מבחנים על מחשב וקיבלתי עוד שעה הארכת זמן. באמת, עד עכשיו אני לא מבינה איך זה לא הסטנדרט, איך אפשר ללמוד ולכתוב מבחן אחרת?
Image by macrovector on Freepik click to follow
מאז ועד לפני שבועיים בערך:
בזכות הילדים שלי ידעתי שיש לי בעיה בוויסות תחושתי; שרעשים, ריחות, מרקמים שונים- מטריפים אותי. ידעתי שאני לא יכולה להתרכז כמו אנשים אחרים, ידעתי שאני דחיינית כפייתית, שיש לי נטייה להתמכרויות כמו טלוויזיה, מתוק, סיגריות. בטח ששמתי לב שאני לא מסודרת ושהבלאגן מאוד מפריע לי.
כל אלו לא התחברו לי להפרעת קשב, אלא פחות או יותר סיכמתי את העניין בזה שכל הנראה אני בן אדם פגום. לפני שבועיים המאמנת הנוכחית שלי קרן חדד טאוב, המליצה לי לשמוע את הפודקאסט של שירלי הרשקו. רגע רגע רגע, הכל קשור להפרעת קשב? WTF?
ומאז אני מסתובבת סהרורית בעולם. שירלי אומרת באחד הפרקים בראיון עם יובל אברמוביץ שאם מבקרים מישהו שמרגיש לא טוב אם לא לקח רטלין יום אחד, ואומרים עליו שהוא מכור לרטלין, זה כמו להגיד ללקוי ראיה שיסתדר בלי משקפיים יום אחד. וואלה! אני נוטה לחשוב אם אני צריכה רטלין היום או לא, ובאמת לפני כמה חודשים החלטתי לנסות לקחת כל יום רטלין כי הבנתי שאני חיה ומתנהלת אחרת. הבנתי גם שיש לי תואר באימפולסיביות, עד כה חשבתי שדווקא בזה אני פחות מצטיינת (-: עד שהבנתי שלקפוץ באמצע היום לדואר כדי לקחת חבילה לא חשובה במקום להמשיך לעבוד, כי יש לי דפיקות לב בהולות שמסמנות לי שאני חייבת לקחת את החבילה הזו.... זה סימן קטן לאימפולסיביות.
לכאן נכנסת העבודה של בירון קייטי.
בשיחה עם יעל טל מורתי לשיטת העבודה הציעה לי לחקור את הפרעת הקשב שלי. לא חשבתי על זה קודם.
אני מביאה כאן בקצרה, חקירה של שאלה אחת. כן, חושפנית משהו ובכל זאת, אולי תגרום למי מכן להרים דף ועט ולחקור גם.
סיטואציה:
יום שישי בערב, אני מגיעה לבית הורי והמשפחה המורחבת כבר שם. אני נכנסת וכולם צועקים- מדברים בכל רם. אני מרגישה שאני מתחילה למצמץ כשצועקים, אני נושמת בקצב לא אחיד והנשימה שלי רדודה, אני מסתכלת לרצפה וקשה לי להרים את המבט. פתאום עולה לי המחשבה הצלולה "אני מרגישה מותקפת". זאת החוויה העמוקה שמלווה אותי מאז אותו שישי. אני מאשימה את הפרעת הקשב, מרגישה שהעולם די נגדי.
בלי להיכנס כאן לחוקים של "העבודה", איך נבחר מחשבה ואיך נמלא דף שיפוט... אני צוללת כאן ישר לחקירה.
המחשבה שלקחתי לחקירה היא "אני מרגישה מותקפת".
1. האם זאת האמת?
בשקט של השאלה אני מבינה שלא, אני מרגישה לא שייכת. לכן התשובה היא לא.
3. איך אני מגיבה, מה קורה כשאני מאמינה למחשבה "אני מרגישה מותקפת" באותה סיטואציה?
אני מחפשת סיבה לחוסר השייכות שלי, אני בודקת את המקום שאני נמצאת בו ומחשבת איפה יהיה לי הכי פחות מסוכן. אני עצבנית, הפנים שלי מתוחות ומכורכמות, אני בטח נראית לא מרוצה. אני חסרת סבלנות. הנשימה שלי לא סדירה, אני ממצמצת ולא מסתכלת קדימה אלא מסתכלת לרצפה כדי להדוף עוד מידע חושי מטריד. אני לא שייכת לכל ההמולה הזו. אולי בגלל שאין לי בן זוג? אני אווטסיידרית במשפחה ואני מנציחה את זה. הויסות התחושתי הדפוק שלי מאפשר לי להיות בצד ולהנציח את חוסר השייכות. שאלה, מתי הרגשתי את חוסר השייכות בעבר, את הקושי השמיעתי? אני זוכרת כמתבגרת וכאישה צעירה בחדר בבית הורי את הרעש הבלתי נסבל של נערים ברחוב. את זה שכבר אז נרדמתי עם טלויזיה דולקת כדי שתמסך את הרעש. את השנים שישנתי עם אטמי אוזניים. אני זוכרת את הכעס שלי על העולם, הסבל והייאוש, הכל בגלל הרעש. יכול להיות שכבר אז סימנתי את הבית של ההורים שלי כמקום רועש שקשה לי לפעול בו בחופשיות. אני לא שייכת לבית של ההורים שלי כי אני צמחונית ואח"כ טבעונית, כי אני לא עושה דברים כמוהם ואני לא כל כך מובנת.
באותה סיטואציה של יום שישי אני ממשיכה לחבר עוד חוליה בשרשרת ה"לא שייכת". הפעם אני לא שייכת כי אני מותקפת מהרעש, הצלחתי למסמר את הסיבה.
אני בעסק שלי (חיזרו לשאלת העסקים), כלומר אני מבינה שאני זאת שמרגישה מותקפת וזו מחשבה שאני הגיתי. אני זאת שיכולה גם להיות עם המחשבה הזו בשיח, ואפילו לשנות אותה. כן, זה יכול להשתנות. אם לא אוכל להאמין למחשבה אז זה אומר שאני לא בסדר, לא העולם או המשפחה אלא אני. משהו בסיסי וייסודי בי לא בסדר, זה מאוד מפחיד, אם לא אוכל להאמין למחשבה שאני מרגישה מותקפת אז אבין שאני באמת לא שייכת לכאן והסיבה לא חיצונית לי. עכשיו אני מאוד עצובה.
4. מי אהיה באותה סיטואציה בלי המחשבה "אני מרגישה מותקפת"?
האוזניים שלי יפתחו, יתרחבו. ארשה לעולם לגעת בי, אהיה חלק מההתרחשות סביבי. אסתכל על הסובבים אותי בחיוך וסלחנות. אהיה חלק מהסיטואציה, לא אהיה במגננה כל הזמן ואנסה לברוח. פתאום אני חושבת, למה שלא אביא בפעם הבאה אטמי אוזניים?
היפוכים:
היפוך לשלילה: אני לא מרגישה מותקפת.
איך זה יכול להיות נכון באותה סיטואציה? אני רק שומעת חזק. אין סכנה לשמיעה שלי, למוח שלי, לגוף שלי או לשום דבר אחר. האוזניים שלי שומעות מצוין. אני מוקפת באנשים שהכי אוהבים אותי. יש גם קולות שכן נעים לי לשמוע, את האחיין הקטן שלי מדבר, שואל וצוחק למשל. את הצחוקים והשמחה שכולם שורים בה.
היפוך למחשבה: במחשבות שלי אני מרגישה מותקפת.
כן, הכל בסדר סביבי, חוש אחד משתלט על כולי וגורם לי לסבל. וזו מחשבה. אני ממש מדמיינת את הכאב באוזניים, ממצמצת ונושמת לאט ורדוד בגלל המחשבה שאני מותקפת.
היפוך למילה נגדית: אני מוגנת.
אני נמצאת עם מי שהכי אוהבים אותי ואכפת להם ממני בעולם. הם מכבדים את זה שאני יושבת בצד. מכבדים את זה שיצאתי לטיול ארוך עם הכלבים. יש לי אפשרות להיות עצמי בסיטואציה הזו עם מי שאוהב אותי, בלי להרגיש שלא נעים לי ושאני מעליבה מישהו.
זאת החקירה הראשונה בנושא הזה שאני מפרסמת. ראשונה מתוך כל החיים שלי שאני סוחבת עם ADHD.