שיטת העבודה של ביירון קייטי

העבודה של ביירון קייטי היא שיטה שמתבצעת באמצעות שיחה או כתיבה, והיא מורכבת מארבע שאלות ו"תהליך היפוך". בעזרת השיטה אפשר להגיע לתובנות עמוקות מאוד שיוצרות נקודות מבט שונות על סיטואציות שגרמו לנו לצער, כאב, כעס, תחושת קורבן וכד'. השיטה מאפשרת לנו לזהות את המחשבות שמגבילות אותנו כמו: מה יגידו, אני לא יכולה, הוא תמיד..., למה זה קרה דווקא לי... ולבחון את האמיתות שלהן. מהנסיון שלי (לא רק שלי כמובן), כשעושים את העבודה באופן עקבי התובנות שאנחנו אוספות בדרך הופכות להיות אבני דרך שמאפשרות לחיות יותר בבהירות, לחיות יותר בתחושה של שקט נפשי וחופש להחליט החלטות חשובות ולהיות שלמים/ות איתן, למרות שיכולים לבוא אלינו בביקורת, או שיש מחיר אחר שנבין ששווה לנו לשלם עבור השלום שלנו.

ארבע השאלות הן:

1. האם זאת האמת? שאלת הבסיס שמאתגרת את המחשבה שלך.

2. האם את/ה יכול/ה לדעת בוודאות שזאת האמת? מבררת את הוודאות שלך במחשבה.

3. איך אתה מגיב/ה ומה קורה, כשאת/ה מאמין/ה למחשבה...? מבקשת ממך להבין איך אתה מרגיש כשהמחשבה עולה.

4. מי תהיה/תהיי בלי המחשבה...? מחדדת את הפוטנציאל שלך לשחרר את המחשבה ולהרגיש אחרת.

לאחר השאלות האלה מגיעים ההיפוכים שמאפשרים לתובנות ליפול ולהקלה להגיע.

אפשר להתחיל היא ללמוד את "העבודה" בצורה עצמאית. בספר של ביירון קייטי, לאהוב את מה שיש , Loving What Is, יש גם הרבה דוגמאות. כאן באתר יש הכוונה וכמובן בפודקאסט ובבלוג דוגמאות. אני חושבת שעם מנחה מרוויחים קיצור תהליכים. אפשר להבין יותר מהר ולעומק את השאלות. כדאי להצטרף לסדנאות או לפגישות עם מנחים, במיוחד אם רוצים לעבור תהליך מותאם אישית. לרוב משהו מתחיל לזוז כבר בפעם הראשונה, אם זה רוגע או אפילו בלבול שעדיף על הרע המוחלט שהיה קודם.

העבודה של ביירון קייטי אינה מוגדרת כטיפול, מי שעברה את ההכשרה של "העמותה הישראלית לשיטת העבודה של ביירון קייטי" יכולה להתהדר בתואר "מאפשרת" או "מנחה בשיטת העבודה" בעברית, ובאנגלית “Facilitator”.

מונחים רבים מגיעים למפגשים כשהם חשים מצוקה כלשהי, כשהם בצומת בחיים למשל לגבי שינוי קריירה, רוצים להתפטר, חווים ריבים בבית, חוששים לסמוך על חברים ובני משפחה. וגם שואלים שאלות רחבות יותר שקשורות למשל לסבל בעולם, מלחמות, מגיפות וכד'. התשובות נמצאות אצלינו, התשובות המתאימות והמדוייקות לנו. לפעמים הלופ המחשבתי לא מאפשר לנו לראות תשובה שתקל עלינו והעבודה טובה בלחשוף מחשבות שמיטיבות איתנו. יש כל מיני סוגים ורמות של פחדים וחרדות, באופן אישי לא ארגיש בנוח לעשות את העבודה עם אנשים שיש להם מחשבות אובדניות, שהם במצב של פוסט טראומה וכד'. במקרים כאלה כדאי למצוא המלצה על אנשי מקצוע שזו המומחיות שלהם.

שאלה מעולה, תהיה לה תשובה בכמה חלקים, אבל אתחיל מזה שהרבה פעמים כבר אחרי מפגש אחד משהו בחיווט של מחשבה טורדנית משתנה כבר במהלך המפגש הראשון. אסביר דרך דוגמא: נגיד שאני בת 50 והיחסים עם בן הזוג לא משהו בשלוש שנים האחרונות, בזמן הזה עולה בי געגוע לחבר המיתולוגי שלי שעזבתי לפני שפגשתי את בן הזוג הנוכחי ואני בלופ של מחשבות, חרטה, השוואות, אשמה וכד'. כבר במהלך המפגש הראשון, אם רק אסכים להתמסר לשאלות, לענות דוגרי ולבדוק באמת מה קרה - (מרכיב ראשון במתכון אל הצלחה של מפגש) - עם בן הזוג המיתולוגי, אז סביר להניח שכבר ארגיש הקלה בעקבות סימן שאלה לגבי מה ששעה קודם הייתה אמת לאמיתה.

המרכיב השני שמשפיע מאוד על החוויה וההתקדמות במפגשים הוא הגישה שמגיעים איתה. למשל, חבר בן כשלושים שכבר שנתיים מחפש דירה ולא מוצא. הוא משוכנע שאף פעם לא יוכל לעשות את המעבר כי יש לו 8 בע"ח שגרים איתו ואף בעל בית לא יהיה מוכן שיגור בדירה שלו בתנאים שנוחים לחבר שלי ובלי שהוא יפשוט את הרגל. החבר מגיע אלי למפגש ומשכנע אותי כמה הוא צודק ולא משנה איזו שאלה אני שואלת. כרגע אני מבינה שהחבר רוצה שיחה חברית של אמפתיה, וזה מצוין, כרגע הוא לא יכול לראות, לשמוע, להיות פתוח למשהו קצת שונה, לזוית קצת אחרת, לאיזה שהוא פתח וכיוון מחשבה שיכול לעזור לו לעשות משהו בצורה אחרת ממה שעשה עד כה בחיפושים. במילים אחרות, כשמגיעים עם אג'נדה מאוד מוצקה ולא באמת מוכנים לבדוק אותה, זה מעכב את השינוי, את ההחלטה, את הצעד הבא להתקדמות.

אז תשובה קצרה יותר, התוצאות מגיעות כשנפרק את הלופ המחשבתי ונבין צעדים שכדאי לעשות כדי להמחיש לנו את המסוגלות, ההתקדמות וכו'.

כשהמציאות פוגשת אותי אני מיד מפענחת אותה ועולות בי מחשבות. נכון, המחשבות שלעצמן יופיעו אם ארצה בהן או לא. הקושי נוצר כשאצמד למחשבה ואהפוך אותה לאמונה שתגרום לי לקושי, ללחץ או לסבל. כלומר המציאות היא המציאות, אובייקטיבית, ולפי תפיסתה של ביירון קייטי המציאות תמיד מיטיבה! אבל הפרשנות שלי למציאות – ההצמדות למחשבות שלי – גורמות לסיפור שיכול לגרום לשמחה או לסבל. לכן, אם נוכל לבודד את המחשבה שהובילה לרגש, נוכל לחקור אותה ואולי לראות את המציאות באופן שונה. המטרה היא להסיר שכבות עכורות מהתת מודע ומהמודע כדי להתנהל בעולם בתחושה של מסוגלות, ושהעולם הוא מקום טוב לחיות בו. אחרי שטיפלתי בנושא מסויים, אני רוצה לראות ולהיווכח, שכשאפגוש אותו בעתיד הוא ילחץ לי פחות על כפתורים של רגשות שליליים, ואני אוכל להתנהל בהגיון, בשקט ומתוך החלטה שקיבלתי במודע.

אנשים רבים שמים לב לתוצאות תוך המפגש הראשון. יחד עם זאת מהנסיון שלי כדאי להגיע לכל הפחות לשלושה מפגשים על אותה הסיטואציה או אותו נושא ספציפי כדי באמת להשתחרר משאריות של מחשבות טורדניות שלא נתנו מנוח במשך זמן מסויים. ככל שנעשה יותר את העבודה, נראה ונחווה שינויים עמוקים יותר שהתוצאה שלהם מתמשכת. תהליך זה איננו דורש זמן ממושך, אך ככל שמתרגלים אותו באופן קבוע, התוצאות הופכות ליציבות יותר. יש מי שמרגיש שיפור כבר לאחר כמה ימים, בעוד אחרים רואים שינוי משמעותי רק אחרי תקופה ממושכת. זה תלוי גם עם איזה נושא מגיעים כמובן.

לא בהכרח. רבים מתחילים ללמוד את השיטה בעצמם באמצעות ספרים, סרטונים או מדריכים באינטרנט. ההסברים די ברורים. יחד עם זאת, אני יכולה לכתוב בלב שקט שהנחיה היא מתנה ענקית שמקדמת יותר מהר ויותר רחוק. גם אני עושה את העבודה לפעמים עם מנחים מוסמכים אחרים ומגלה דברים שונים מאלה שהגעתי אליהם בעצמי. הרבה יותר מאתגר להיות כנים עם עצמנו כשאנחנו שבויים בלופ המחשבתי שלנו. הנחיה אישית או קבוצתית כן עושה את ההבדל.

אני באמת חושבת שבראש ובראשונה העבודה עוזרת למצא פתרונות ודרכים לעיבוד סיטואציות, במערכות יחסים - עם אחרים ועם עצמנו. אפשר לשחרר ציפיות, אכזבות, כעס, תסכול ומה נותן לנו סטירות לפנים בכל מערכת יחסים.

דוגמא אישית: התגרשתי כשהבן שלי היה בן 14. מגיל 18 וחצי הוא התחיל להגיע אלי פחות. כל הזמן היו לו טענות לגבי איך שאני מנהלת את הבית. ניסיתי לשנות, להזיז, לקנות, לשכנע... לא עזר לי. כל פעם נמצאה סיבה חדשה להמשיך להגיע אלי פחות. אחרי שנתיים של נסיונות לגרום לו להגיע אלי יותר, שנתיים של סבל, נסיונות ריצוי, אשמה, כל הזמן המחשבות של מה יגידו, איך יכול להיות שהוא לא מתרצה... החלטתי שאני נכנסת בנושא הזה עם "העבודה". חקרתי סיטואציות שונות והבנתי שכדי לשמור על שפיותי, כדאי שאשחרר אותו! שיגיע מתי שהוא רוצה לכמה זמן שהוא רוצה. הציפייה שלי לשינוי ממנו גרמה לי לכאב מתמשך וכשהבנתי מה טוב לי באמת (לחיות איך שאני רוצה בבית שלי) ולא מה שתכלס אני עושה (מנסה לשנות בלי סוף דברים שלא מצליחים לגרום לו להגיע), יכולתי להסתכל עליו כאדם בוגר ולא כמי שאני חייבת שיהיה תחת הכנף שלי. דיברתי איתו על ההחלטות שלו ושלי ושחררתי את שנינו מאשמה, הבנתי שעשיתי כל מה שיכולתי ועכשיו הכדור בידיים שלו. אנחנו כמובן מתראים לפחות אחת לשבוע ואם הוא לא רוצה לישון אצלי, אני מכבדת את ההחלטה שלו. אם הייתי מגיעה לעשות את העבודה עם האג'נדה של "הבן שלי חייב לרצות להגיע לישון אצלי יותר" או, "אני חייבת לעשות הכל כדי שיגיע יותר כי זה התפקיד של אמא", אני מניחה שהייתי נשארת באותו מצב של תסכול מתמשך שהיה יכול להשפיע עליו להגיע פחות.