את הספר דרך האמן "עשיתי" בפעם הראשונה לפני אחת עשרה שנים. הוא שינה את חיי, אפשר לומר שהציל אותי.
את הספר כתבה ג'וליה קמרון ב-1997 והוא מחולק לשנים עשר שבועות של משימות שנועדו להחזיר ולהחיות את היצירתיות בכל אחת ואחד. ספר שקורא למי ששוקעת בו לחזור לעצמה, לאסוף את עצמה מהעבר והעתיד ולהתהלך בהווה עם תחושה של יופי ומסוגלות.
אני מאוד ממליצה לעשות את הספר בקבוצה או בזוג. להיפגש פעם בשבוע לזמן קצוב ולשתף בחוויות ובתהיות. אני גם מאוד ממליצה להגיע עם מחויבות. המשימות בספר דורשות זמן במהלך השבוע. בגדול נראה לי שבערך שלוש שעות שבועיות. אפרט איך ומה.
קמרון מפרטת שתי משימות בסיס שהן כלי היסוד והליבה או הלהבה הקטנה שעליה אפשר ללבות את אש היצירה ולהרגיש אותה יותר ויותר. שני הכלים הם כמו שידור וקליטה. דפי הבוקר משדרים לעצמינו ולעולם על הכוונות שלנו ובבילוי האמן מקבלים מהעולם השראה והדרכה. אפרט עליהם בהמשך.
אם כן, בכל שבוע במשך שנים עשר שבועות יש משימה שכוללת את קריאת הפרק שרק זה יכול להיות 15-30 עמודים, והמשימות הפיזיות/הפעולות בעולם שהן אלו שמשנות את החשיבה, התודעה והרגש. המשימות יכולות להיות; התנזרות מקריאה, להפטר מבגדים בארון, לכתוב מכתבים לעצמך הילדה ולעצמך המבוגרת ממך בעשרים שנה, טיפול באמונות מגבילות, בדיקה מי הם "מטריפי הדעת" האנשים שמפריעים לנו בחיינו, יצירת לוח אמן ועוד.
אני חושבת שאם אפרט כאן רק את השמות של הפרקים כבר יהיה מושג למה אני כל כך אוהבת את הספר הזה, שאגב אני זוכרת כמה היה לי קשה לא לסמן בו כל משפט כי הכל היה נראה לי כל כך נכון וחכם וחשוב.
לפי מספר השבועות: שיקום תחושה של ביטחון, שיקום תחושה של זהות, שיקום תחושה של כוח, שיקום תחושה של שלמות, שיקום תחושה של יכולת, שיקום תחושה של שפע, שיקום תחושה של קשר, שיקום תחושה של חוזק, 9. שיקום תחושה של חסד ואהבה, שיקום תחושה של הגנה עצמית, שיקום תחושה של עצמאות, שיקום תחושה של אמונה.
מה עוד צריך בחיים? באמת ספר עם עם חשיבה מעמיקה ויצירתיות רבה.
מהם דפי בוקר?
שלושה עמודים של כתיבה שותפת מהיד למחברת (לא במחשב). אני עדיין מנסה לכתוב דפי בוקר לפחות 3 פעמים בשבוע, זה כלי מאוד עוצמתי. מה לכתוב? "וואי, אין לי מה לכתוב, מה נסגר עכשיו 3 עמודים, אני חייבת לצאת לדואר ולא יודעת אם אספיק לכתוב, נראה לי שכדאי שאתכנן את הארוחות שלי היום כדי שלא אלך לאיבוד. אז מה אני אוכל?...." או למשל "אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר, כל הזמן פול גז בניוטרל. זה ממש מתסכל, מה אני יכולה לעשות כדי להטיב את ההרגשה שלי היום, אין לי מצב רוח להיות במצב רוח רע. אוף. טוב, אז אכתוב כמה דברים נחמדים וטובים שעשיתי אתמול. תרמתי לעמותה שחשובה לי. הלוואי שהם יצליחו. ישבתי חצי שעה והקשתי לילדים מספרים דברים שבאמת לא עניינו אותי ובכל זאת הקדשתי להם זמן ותשומת לב והם ממש מתוקים. החזרתי טלפון ללקוחה פוטנתיאלית אחרי 3 ימים. טוב, אז אולי המצב לא כזה נורא?"
הרעיון מובן? בהתחלה לקחת לי 45 דקות לכתוב שלושה עמודים. אז החלטתי שאני כותבת בלי להרים את היד מהמחברת. ממש שתף תודעתי לתוך הדף. וזה משתלם. עוד דבר שאני כותבת בדפי הבוקר הוא רשימת תודות. תודות על כל מה שיש לי ושאני רוצה וכו'. הרעיונות, התובנות והמחשבות הכי עמוקות שלי הגיעו אחרי ערפול כתיבה שהוא בעצם התכתבות עם התת מודע, זה ממש סוג של תקשור פנימי. לכתוב עוד ועוד את כל מה שיושב אצלי בלופ עד שפתאום משתחרר הלופ ובחצי עמוד האחרון יש איזה קסם של ידיעה, יצירה, רעיון... קמרון קוראת לזה "ניקוז מוח", אשכרה זה מה שזה.
מהו בילוי אמן?
"פרק זמן, אולי שעתיים בשבוע, המוקדשים לטיפוח התודעה היצירתית שלך, האמן/ית הפנימי/ת שבך, בצורתו הראשונית". זהו זמן בו אנחנו נמצאים לבד עם עצמינו בסוג של פינוק ומודעות. אני עם עצמי בלי אף אחת. ללכת לטיול בטבע, לשבת מתחת עץ, לעשות מדיטציה, לקנות משהו קטן לעצמי. ללכת לתערוכה, להצטרף לסיור במקום שמעניין אותי, לצאת לקולנוע לבד (לא, ישיבה בבית מול הטלויזיה לא נחשבת). לקחת את עצמינו לבילוי שיסב לנו מקור להפתח למה שסביבינו, לדברים חדשים, לתחושות טובות.
אם אני רוצה להתחיל להתעמל זה לא אומר שכל שבוע אצא לסיבוב הליכה וזה יהיה בילוי האמן שלי. סיבוב הליכה פעם אחת בשביל הסיפתח זה, כן! אח"כ זו כבר תכנית כושר ובריאות.
כשהתחלתי את ספר האמן הבן שלי התחיל ללמוד בכיתה א' והבת שלי הייתה שלוש פעמים בשבוע בגן. לא עבדתי בעבודה רצופה או קבועה כבר הרבה שנים ואפשר לומר שגם סבלתי מדיכאון מתמשך. לא ראיתי את עצמי עושה שום דבר שלא קשור לילדים. מה עשיתי בכל הזמן הפנוי? לא יודעת. אפשר לומר שהייתי לפחות 50% מהזמן שלי בבילוי אמן לא? אז זהו שלא! חד משמעית לא. הייתי במצב רוח ירוד קלועה בחוסר ביטחון מתמשך. העובדה שלא עבדתי לא אפשרה לי להוציא הוצאות על עצמי באופן שנקיפות המצפון לא יחרפנו אותי. מה שעשיתי לאט לאט זה, להוריד את הבת שלי בגן לנסוע ליער הקרוב, לשבת על האדמה וסתם לבהות, להקשיב לקולות סביבי, לעשות קצת תרגילי עיניים, לחשוב עם עצמי עם לב פתוח על הטבע שסביבי. שעה אחת בלי מחוייבות לכלום. זה נשמע מאוד קטן, בשבילי זה היה עצום. שעת נשימה שבועית. לאט לאט זה הגעתי לאותו מקום יותר פעמים.
שימו לב שתמיד, אבל תמיד, יש לנו זמן לעצמינו, תמיד נמצא זמן גם אם נהיה הכי עסוקות בעולם.
אז מה יצא לי מהעשייה הראשונה של הספר? חיים. משפט אחד שאני חוזרת ואומרת לעצמי כל הזמן הוא ציטוט שקמרון מצטטת בו את פיקסו:
"אלוהים, אני אדאג לכמות ואתה לאיכות".
באותן שנים, כאימא כבר לא טרייה התרחקתי מאוד מהצילום, תחום שאהבתי ולמדתי מאז התיכון. לא רציתי לגעת במצלמה כי הרגשתי שגם המצלמה שלי לא טובה וגם אני ממש צלמת גרועה. התחלתי ללכת עם המצלמה ובכל פעם שהרמתי אותה, חישבתי את הפריים והחלטתי שלא ראוי לצלם אותו. ככה הסתובבתי עם מצלמה ובלי לצלם, לא היה לי אומץ. המשפט של פיקסו הזיז אצלי משהו והתחלתי לצלם מהמותן, בלי להסתכל בעינית. ככה הצלחתי לשחרר את השיפוטיות. העיקר לצלם, להיות בעשייה. לאט לאט התחלתי להסתכל בצילומים ולהחזיר לעצמי את הביטחון. בסמוך לסיום הספר החלטתי בנשימה מחודשת- כלומר אני זוכרת את קצב הנשימה שלי שנהיה גבוה יותר מהתרגשות שלא זכרתי, שאני משדרגת את המצלמה שלי. כשהלכתי למכור אותה בחנות צילום כיד 2 צחקו עלי שצילמתי בה כל כך מעט בכל כך הרבה שנים, (נעלבתי) כי בשבילי זה היה המון. במשך חודשיים בדקתי איזו מצלמה לקנות ובסוף קפצתי למים וקניתי מצלמה מקצועית פול פריים (שנת 2010) מעולה עם וידאו HD. וכך, כשקניתי אותה והרגשתי כמה אנחנו מתאימות והולמות אחת את השנייה, חזרתי לצלם והשבתי לעצמי את הביטחון כצלמת ובהמשך חזרתי להתפרנס מצילום. עד היום אני אומרת לתלמידי הצילום שלי
"אלוהים, אני אדאג לכמות, אתה לאיכות".
איזה שחרור.
מאז "עשיתי" את הספר עוד פעם אחת עם חברה וגם את הספר "דרך האמת בעבודה (The artist way at work)". הכוונה היא למקום העבודה. כלומר איך כאשת קריירה שחיה מדקה לשנייה, אני יכולה לשלב יצירתיות והעצמה בחיי. גם הספר הזה מחולק לשבועות של קריאה ועשייה.
מידי כמה זמן אני חושבת לפתוח קבוצה קטנה ולעשות את הספר שוב, אם למי מהקוראות והקוראים קופץ להצטרף, צרו קשר.
נ.ב קמרון מבקשת לפתוח קבוצות ולא לגבות תשלום בקבוצות אלו. כלומר זו לא מיומנות שיש לשלם עליה למדריך, אלא לעשות יחד.
נ.ב 2, אני ממליצה למי שיכול/ה לקנות את הספר באנגלית. אני מרגישה שהתרגום לא מדייק במילים חשובות. אבל הרוח כמובן עוברת.