לופ של מחשבות, בואו נזיז אותן הצידה

תהיו איתי בפסקה המוזרה הבאה, זה לרגע:

הכל התחיל בנסיעה אתמול. אני עם הילדים באוטו, הלב פתוח ושמח, ופשוט התחלתי לשיר. המצאתי וריאציה משלי לשיר על הכטב"מ, אבל אז הם התחילו "לרדת" עליי. בשנייה אחת הרגשתי איך מצב הרוח צונח. המילים שלהם הדהדו לי שנים אחורה, אל התחושה המוכרת ההיא של לחזור הביתה ולהרגיש שמכבים אותי, שמישהו לוחץ על ה-Off של השמחה שלי.

הייתי חייבת אמפתיה, אז התקשרתי לחברה. היא מבינה אותי, וכמה דקות של שיחה איתה היו האוויר שהייתי צריכה כדי לשחרר את זה ולהמשיך הלאה, עד שהגעתי לאחותי והייתי צריכה לנתק. אצל אחותי, התחלנו להתלונן על הגיל שלנו, ומצאתי את עצמי מול המראה הקטנה במסדרון היפה שלה. בחנתי כל פרט בפרצוף שלי אני יודעת שאני חייבת לשפץ ויודעת שזה לא יקרה. מה זה החריץ הזה שמעמיק במצח? והפיגמנטציה הזאת שאני לא מצליחה למחוק מהלחי? טוב, אז לפחות שאעשה חינה, זה מינימאלי באמת. ומשם זה גלש ישר לעבודה. כשאני מעלה רילזים, אולי כדאי שאפסיק להצטלם רק בפוטר? זה מרגיש לי לא ראוי למטפלת, כאילו לא יקחו אותי ברצינות אם לא אראה יותר מחויטת. ואז עצרתי. נו, באמת. ממתי אני מוכנה להיכנע לבולשיט הזה? שהבגדים שלי יכתיבו איזה אנשים יגיעו אליי לקליניקה? מה קורה לי? הרי הדבר הכי חשוב לי בעולם הוא להיות נאמנה לעצמי, לא להיכנע לתכתיבים ולאופנות חולפות. אני יודעת כמה אני עוזרת, כמה אני נותנת מעצמי בטיפולים, ומה הקשר עכשיו בין ג'ינס ופוטר לבין המהות שלי? את מי אני בכלל מנסה להרשים? בסוף, האמת שלי חזקה יותר מכל קמט במצח או בגד ממותג. אני פשוט אני, וזה מספיק. לא יכולה לסבול את הקו לסת הנפול הזה...

---

תרצי שאנסה להפוך את הטקסט ליותר פואטי או אולי דווקא יותר קצבי וחד?

---

אז כן, נתתי לג'מיני תקציר של ביל מחשבות מאתמול והוא כתב את כל מה שכתוב למעלה (כמעט).

וזה חלק קטן מהלופ שהתרוצץ לי אתמול בראש ממש בכמה דקות.

ואני יכולה לכתוב לכן; הינה אנחנו ממש לפני חג האביב, זמן להתחדשות והתכווננות מחדש. אני יכולה לכתוב גם, שימו לב שבזמן מלחמה, ברור שנהיה יותר בלופ מחשבתי אז כדאי שתהיו מודעות עכשיו יותר מתמיד...

---

אבל לא, אני לא מדברת על טריקים שיווקיים שיתפסו לכן את העין אלא על דרך חיים, כזאת שאני עובדת עליה כמעט כל הזמן, וזה צורך הרבה אנרגיה ולא שורף קלוריות, אבל אני מרגישה שמשתלם לי. המודעות הזאת, הפליאה מהרגע, תשומת הלב למה שטוב, למי שאיתי, למה שעובד ויפה ומשמח אותי וחמוד לי. ולכל האנשים טובי הלב שמקיפים אותי. אני בוחרת לשים לב האם הלב שלי רחב ומתרחב או מכווץ ומתכווץ? ואם הוא מכווץ אני עוזרת לו להתרחב, להיזכר, להסתכל סביב. למה? כי זה נותן לי כח להמשיך, להמשיך לשמוח, להמשיך לתת, להרגיש אני חיה, להרגיש פחות קורבן, בקיצור אמרתי- משתלם לי.

קצת תאוריה (אני בונה כמה מפגשי לימוד בקבוצת "עכשיו תורי לאחרי פסח", שטיפת מח אפשר לומר).

ביירון קייטי אומרת שאנחנו סובלים כשהמחשבה שלנו מתווכחת עם המציאות ולכן כשאני מרגישה כיווץ אני שואלת את עצמי קודם כל "האם זאת האמת?" ונותנת לשאלה לשקוע, לסחוף אותי, ממש לחיות איתה. ואח"כ "בעסק של מי אני נמצאת?" אם העליבו אותי, הגבילו אותי או הכעיסו אותי- אני בעסק של האחר- כי אני לא יכולה לשנות את מה שנאמר או נעשה לי או לידי. אם אני בחוסר אונים, ייאוש, עצבים על הממשלה הבלתי אפשרית הזאת, המלחמות, החינוך, המגפות, חוסר הצדק והאלימות נגד קבוצות חלשות באוכלוסיה ועם בעלי החיים האומללים, אני בעסק של אלוהים. עם כל הצניעות יש גבול לכמה שאני יכולה לשנות והאם יש גבול לעצב והייאוש שלי?

אבל, כשאני מצליחה לשים לב שאני זאת שבוחרת מה לחשוב ולכן אני זאת מגבילה את עצמי, מעציבה את עצמי, מייאשת את עצמי- אני נמצאת בעסק שלי ושם, ברגע הזה שאני קולטת את הדבר הזה, אני יכולה לתפוס את המחשבה ואת הרגע, ולהחליט איך אני מגיבה. איך אני מגיבה עכשיו. ולא איך הייתי מגיבה ואיך הגבתי ואיך אגיב בעתיד אילו... רק איך אני מגיבה עכשיו! בלי האגו שמשתולל ומנסה למשוך אותי לצדדים (עבר, עתיד). להיות בכאן ובעכשיו. בלי ההזדהות עם מה שהיה ומה שיהיה בדמיונות שלי. עכשיו אני שרה, מעירה, כועסת, מתקלחת, אומרת תודה. עכשיו (חזרתי על עצמי מלא, זה מכוון).

---

מי עוד מחזקים את ה"עכשיו" כל הזמן? את החיבור לגוף כדי להתנתק מהמחשבה, לבדוק את הרגש ולבחון אותו שוב עכשיו? אקהרט טול, הקורס בניסים, הבודהה והמיידפולנס כמובן. עוד נחקור את זה יחד. כולם מכוונים אותנו לאותו מקום, פנימי, שקט, רך, מכיל ומקבל, את עצמינו, את העולם, את מה שיש.

מאוד בוער בי לצטט את כולם, כדי לשכנע, להוכיח, שתאמינו, שתנסו. אז אני מרגיעה את הדחף מפני שבאמת, כולם אומרים, מנחים ומכוונים לאותה מהות. לכן, בגלל שהנסיון העמוק והרחב שלי הוא עם שיטת העבודה, אצטט את קייטי:

"אני לא יכולה לתת לכם משהו שאין לכם כבר. חקירה עצמית מאפשרת לכם גישה לחוכמה שכבר קיימת בתוככם, היא מעניקה לכם הזדמנות להבין את האמת בעצמכם. האמת איננה באה או הולכת. היא תמיד כאן, היא תמיד זמינה לתודעה הפתוחה. אם אני יכולה ללמד אתכם דבר אחד, זה לזהות את המחשבות המלחיצות שאתם מאמינים בהן ולחקור אותן, להיות שקטים מספיק כדי שתוכלו לשמוע את התשובות של עצמכם. סטרס הוא מתנה שמעירה אתכם מהשינוניות שלכם. רגשות כמו כעס או עצב קיימים רק כדי להעיר אתכם אל העובדה שאתם לא מאמינים בסיפורים של עצמכם. העבודה מעניקה לכם שער אל החוכמה, דרך לנצל את התשובות שמעירות אתכם אל הטבע האמיתי שלכם. עד שאתם מבינים כיצד כל הסבל נגרם וכיצד הוא יכול להסתיים. היא מחזירה אתכם לזמן שלפני ראשית הדברים. מי הייתם בלי הזהות שלכם?"

מתוך הספר "תודעה חוזרת הביתה" עמודים 94-95.

---

מי אני כאן ועכשיו? לרב הסיפור הרבה יותר אופטימי מיזה שאני רגילה להזדהות איתו.

תנסו לעצור שלוש פעמים ביום. תעשו עבור עצמכן, מכאן תוכלו לתת הלאה. עכשיו זה תמיד.

חג שמח,

עידית