top of page

שבעה באוקטובר, מלחמה! קייטי, תעזרי לי

עודכן: 15 ביוני

אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי.

מלחמה. מה הקשר בין פרנסה, תהיות קיומיות, סתם מחשבות ושיווק, למלחמה? לפני שפרצה המלחמה הרגשתי שאני על הגל, יחסית אלי לפחות. פרסמתי פודקאסט והקלטתי עוד כעשרה פרקים. היו לי מליון רעיונות והתחלות לפוסטים בבלוג. ואז שבעה באוקטובר! וממש ממש לא מתחשק לי לפרסם כלום. לא בדיוק לא מתחשק לי, אני לא רוצה לפרסם כלום, אני בהתנגדות לפרסם, ולעשות כל פעולה שקשורה לשיווק. בראש שלי יש רק חטופים וגם חיילים ומפונים ומילואיניקים... מה קשור שיווק? שמונה חודשים ושבוע לתוך המלחמה ועדיין אני בתוך הקונכיה ושום דבר חוץ מהחטופים לא באמת חשוב לי. יש לי תחושה שאני נרקבת מבפנים לאט ובהתאם למדינה שאני חיה בה. לצד זה אני מזכירה לעצמי להיות בהודיה. הודיה על שאני והקרובים לי בריאים, יש לנו בית, עבודה, בית ספר... הודיה מבלבלת. אם אני לא מסתכלת החוצה, אז הכל בסדר. אבל הכל לא בסדר ומאוד קשה לחיות ככה. 

שבעה באוקטובר העבודה של ביירון קייטי
אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו, כדי להזיז משהו בעסקים שלי

את העבודה של ביירון קייטי אני עושה ממש מעט, ובטח לא על נושא המלחמה והחטופים. אין בי את הפתיחות לפרספקטיבה מייטיבה על המצב כאן.

ואני צריכה להתפרנס. לשמור על מה שקיים, להרגיש עצמאית ולא נתמכת על ידי ההורים בגילי המופלג. בלי שיווק זה לא באמת קורה לי. כצלמת אני יודעת שכל פרסום פוסט בפייסבוק, מביא טלפונים. לא יודעת למה. ומאז ה 7.10 פרסמתי שני פוסטים שקשורים לצילום אירועים. וזהו. 

הגיע הזמן לאפשר לחקירה של "העבודה" של ביירון קייטי את המרחב. אין לי כוח לזה, אני חוששת מהתוצאה. אבל אני נאחזת במה שביירון קייטי מציעה, להגיע לעבודה ללא אג'נדה. 

אם תבחרו להקשיב להקלטה, תוכלו לעשות זאת מכאן.

 

דף שפוט את רעך:

סיטואציה: הפעם זו סיטואציה שחוזרת על עצמה במשך חודשים מאז תחילת המלחמה בשבעה באוקטובר. אנסה לכווץ אותה לאתמול בערב.

אתמול בערב, יושבת בסלון מול נטפליקס ומנסה לשכנע את עצמי לכתוב משהו לבלוג.

סעיף 1:

אני מאוכזבת מעצמי כי אני שוב מול נטפליקס.

אני מודאגת מהעתיד כי אני לא משווקת בכלל.

סעיף 2:

אני רוצה להצליח להרים את עצמי מהספה.

סעיף 3:

המלחמה צריכה להגמר.

הממשלה צריכה להחזיר את החטופים.

סעיף 4:

אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי.

סעיף 5:

אני דחיינית, אלופת התירוצים, צועדת במקום, חרדה לעתיד.

סעיף 6:

אני לא רוצה לחוות שוב לעולם חוסר אונים משתק.

העבודה, חקירת המחשבות.

 

לאור סעיף 6 אני בוחרת לחקור מהדף את הסעיף שהכי חזק אצלי:

אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי.


1.      האם זאת האמת? לא.

3.      איך אני מגיבה, ומה קורה, כשאני מאמינה למחשבה: אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי?

אני מרגישה סחרחורת, כמו ורטיגו. חולשה גדולה כאילו נוזל לי הדם מהגוף. הכל כבד ושמוט. דמעות עולות. אני כועסת על האנשים שחזרו לחיים רגילים. בתי ספר, עבודה, הכל כרגיל סביבי. תחושה חזקה של חוסר צדק. אני מרגישה שמגיע לנו כעם להיענש על הכשלון החברתי, הפערים החברתיים שטיפחנו בצורה כל כך משוכללת לאורך כל שנות היותינו כאן. מרגישה שאין לנו זכות לחזור לכאילו כרגיל בזמן שיש חטופים, ועוד חטופים אזרחים בעזה. אני מרגישה חוסר אונים מוחלט, אוזלת יד. מה יעזור אם אתפרנס יותר, אם לא אבקש מההורים שלי עזרה כלכלית? מה זה משנה בכלל כל עוד החטופים בעזה והמלחמה ממשיכה בלי תכנית פעולה ברורה? אני יודעת שאני בדיכאון, אולי לא מוגדר קליני, אבל אפילו שניסיתי לפנות לעזרה בכמה כיוונים חינמיים, עדיין לא מצאתי מקום טוב ופנוי שאוכל להיות מטופלת בו. גם את זה אני מזניחה. האם יש לי זכות לא להיות בדיכאון? איך יכול להיות שאני אפרסם צילומים ואת "העבודה" ויש חטופים בעזה? זה לא מסתדר לי בשום צורה בראש ובלב. התסכול, הכאב, הכעס והעצב מציפים.

-          בעסק של מי אני נמצאת כשאני מאמינה למחשבה: "אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי?" אני חושבת שזו השאלה הכי קשה, לקבל את זה שאני לא זאת שמשפיעה על החזרת החטופים. כמה שאני מיואשת מההפגנות האין סופיות שלא עזרו אף פעם וכל עוד ביבי בשלטון הנצחי שלו. הבכי שלי, שיתוף פוסטים, ההפגנות.. כמה הן באמת עוזרות? לכן, אני בעסק של מישהו אחר, כנראה של אלוהים, לא בעסק שלי. עבורי זה עניין של עקרון, ילדותי אולי, אני לא משתפת פעולה עם "הכל כרגיל" כל עוד שום דבר לא כרגיל. כי אז לא אהיה נאמנה לעצמי, אבוז לי.

-          איך המחשבה "אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי" משרתת אותי?

אני מתחפרת בתהום. באזור נוחות של אי עשייה. ברור שהרבה יותר קל לשבת מול נטפליקס מאשר לצאת יותר לרחוב ולהפגנות, ובטח שיותר מלשווק. דיכאון זה תירוץ מושלם לרחמים עצמיים וקורבנות אין סופית. אני מכירה את התבנית הזו טוב. כשאני מזיזה את המחשבה הצידה אני נאלצת להודות שגם קודם לא בדיוק הצלחתי לעשות מרבית מהדברים שתכננתי, ויש לי הפרעת קשב להאשים בנוסף. אני יכולה להתלונן לחברות ולקבל אמפתיה והבנה. כי באמת, מי לא מרגיש שרוט (במקרה הקל) או מנותץ לרסיסים מאז ה 7.10.


4.      מי אהיה באותה הסיטואציה ללא המחשבה: "אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי"?


מהשרוול אני שולפת את המשפט "אכבה את המסך ואזוז קדימה". אני מקווה שהמשפט הזה הוא אינו משפט כיסוי לאי עשייה שהייתה קיימת קודם לגבי שיווק. כלומר אנסה לבדוק למה באמת אני לא משווקת? אנסה לקלף את מערכת היחסים שלי עם שיווק ללא קשר למצב החיצוני לי. קודם כל, אהיה כנה עם עצמי לגבי הסיבה שתמיד לא שיווקתי מספיק, למרות כל הקורסים והליווים בשיווק שרכשתי.


היפוכים למחשבה: אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי.


א.      היפוך לשלילה: אני לא זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי.

דוגמאות: גם לפני המלחמה מצאתי תירוצים וסיבות לא לשווק. גם כשהחטופים בעזה אני צריכה להרוויח כסף ולחיות בתחושה של עצמאות יותר מקטנה כדי לא לשקוע יותר עמוק בדיכאון. כשאשווק וארגיש מסוגלות חזקה יותר, סביר להניח שיהיה לי יותר כוח לצאת יותר לרחוב ולהפגין. ו/או למצא דרכים אחרות לפעול למען השחרור.


ב.       אני זקוקה לכך שאני אחזור כדי להזיז משהו בעסקים שלי.

דוגמאות: כל עוד אני מתחבאת מאחורי מצבים גדולים כמו מלחמה כדי לבטל את עצמי, אני נכנעת לרשע. כשאני בעשייה ובעצמאות אני נטענת בכוח לעשות עוד, זה גלגל שמזין את עצמו בדיוק כמו הגלגל ההפוך של אשמה, השתבללות והתקרבנות. כחלק מתפישת המציאות שלי של "שחור לבן", (תפישה שהציגה לפני מי שאמרה לי שיש לי הפרעת קשב), אני שבויה תחת הרושם של הכל או לא כלום. אם החטופים לא חוזרים, אין טעם לחיים. זאת המשוואה. והמשוואה הזו מובילה את ההרס העצמי שלי. כשאני חוזרת לעצמי, אני מבינה שיש לי כח להלחם, להיאבק למען מה שחשוב לי, ואני לא חייבת מיד לשקוע לתוך "אין טעם לחיים". כאישה מאמינה אני יכולה לקרא שוב את המילים של סילביה בראון "באמונה, היו כפעמוני רוח. החזיקו מעמד עד שהאמונה, כמו הרוח, תניע אתכם לשמוח" (מתוך, תיקון הנשמה).


ג.        במחשבות שלי אני זקוקה לכך שהחטופים יחזרו כדי להזיז משהו בעסקים שלי.

דוגמאות: כאישה עם אפשרות לחשוב כל מה שאני רוצה, אני חייבת להחזיר לעצמי את השליטה במחשבות שלי. כל עוד אני חיה כאן, זה הדבר שאני צריכה לזכור ולעבוד והתעקש עליו. אם אני יכולה לעזור למישהו בהנחייה של "העבודה" או לשמח הורים לילדת בת מצווה בתקופה כל כך קשה, אני יכולה לבחור לראות זאת כזכות! אולי אפילו כשליחות. בלי רגעים של שמחה מאוד מאוד קשה להמשיך לנוע למען מה שבאמת חשוב. לכן, אני מרשה לעצמי להיטען בשמחה כדי שיהיה לי את הכוח לצאת ליותר הפגנות ולפעול.


מכאן אני נושמת עמוק וקופצת לסעיף 6: אני לא רוצה לחוות שוב לעולם חוסר אונים משתק.

היפוך: אני מצפה בכליון עיניים לחוות שוב חוסר אונים משתק.

דוגמא: הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא, שאם אני באמת מאמינה שהגעתי לעולם הזה, לבית הספר של החיים, על מנת ללמוד ולתקן, אז אין לי את הפריווילגיה לשקוע לאי עשייה. זו לא אפשרות ולא זכות אנושית לגיטימית. לא נבראתי בת אדם כדי לאבד את העצמאות המחשבתית שלי מפני שזה נוח לי. לכן, כשארגיש שוב את חוסר האונים המשתק, אתן לעצמי כאפה, או אקפוץ למים קרים כדי לתעורר ולהזכר מאיפה באתי ולמה, ולאן אחזור. אף אחד לא הבטיח גן עדן של שושנים, הפוך. החיים שלי, תודה לאל, נהדרים. לא חסר לי כלום ושום דבר. לכן, רק מתבקש שאזיז את עצמי, שאפעל.


 

כן, חיכיתי שמונה חודשים ושבוע לעשות את העבודה על המלחמה. אני מאחלת לעצמי לקרא ולהזכר בשינוי שחל בי תוך כדי החקירה הזו. שישובו כבר, אמן!

 


Comentarios


bottom of page