ביקורת עצמית וחיצונית בזמן של פחד מוות

...דבר נוסף שאני מבקשת לזכור בזמן הפסיכי המטורף הזה. נכון, וחשבנו שנפטרנו מהן- עבדנו על הרגש, על מחשבות טורדניות שהיו לנו בלופ. אמהמה, יש מחשבות שירימו ראש, פחדים שהתמודדנו איתם שיצוצו שוב. אז בואו נזכור בהבנה, הכלה ונשימה עמוקה את מה שניטשה אמר "בשעת עייפות, תוקפים אותנו רעיונות שניצחנו מזמן". יש לכן ביקורת על ההתנהלות שלכן בזמן הזה? לי יש, ואני חושבת שכדאי להתמודד איתה במיוחד עכשיו, ולא להעמיס על הקושי.

במשפט הזה "בשעת עייפות, תוקפים אותנו רעיונות שניצחנו מזמן", יש הזמנה לפרופורציה לביקורת שלנו כלפי עצמינו. אפשר לדבר עם עצמינו ממש בגוף ראשון כמו לילדים, למשל: נכון, קנית עכשיו ביטוח דירה מורחב כי היית שוב אימפולסיבית. חשבת שניצחת את האימפולסיביות, שלמדת כבר אסטרטגיות לשאול שאלות, להשהות קפיצות ראש לא חכמות. אבל עידית, מדובר פה על 200 ש"ח, הכל בסדר, אין מה להיות קשה עם עצמך עכשיו, זה סה"כ טבעי להיות בלחץ בזמן הזה, וקיבלת תזכורת לאסטרטגיות שאת כבר יודעת אותן, לימים הבאים. זה בסדר לפחד, איך אפשר שלא? את מוגנת, ותדעי להתמודד עם כל מה שיגע. זה ממש טיפה בים הביטוח הזה שעשית, תצחקי על זה רגע? החלטת החלטה פזיזה, נכון, וזהו. לא קרה כלום. לכי תזיזי קצת את הגוף להרגיש שחרור, ריקוד, הליכה משהו כזה. את מהממת".

מפגש אקספלור ביום ראשון הקרוב

ביום ראשון הקרוב, 22.6.25 בשעה 17:00 (כי באיזו שעה כבר נוח?), נפגש בזום למפגש בנושא, התמודדות עם ביקורת- אישית או חיצונית בזמן חרדה ולחץ. מה חשבנו שאנחנו יכולות לעשות יותר, ומה פחות? מי חשבנו שנהיה בזמן מלחיץ כזה והאם עמדנו בציפיות? האם יש לנו ביקורת על מישהו אחר שלא קיבל החלטה חכמה לשיטתנו?... הבנתן את הרעיון. (מזכירה שהמפגשים לא מוקלטים).

להצטרפות לקבוצה השקטה וקבלת קישור לזום.

ולדברים הראשונים שרציתי לכתוב וקשורים לחרדת מוות, אני פה מסדרת את כל החיים והמוות בשנייה אחת מזוקקת, ברורה ומנחמת (:

לאורך כל חיינו אנחנו תוהים, מגששים, נמצאים בדיאלוג וגם מתעמתים עם חרדת מוות. טוב, ויש זמנים שיותר. מה זאת אומרת מתעמתים, כרגע אני לא נמצאת בסכנה קיומית אבל משהו בראש שלי מנקר לי שכן, אני בסיכון קיומי מוגבר. אני מוצאת את עצמי קונה ביטוח תכולת דירה מורחב (למה?), מכינה תיק חירום, מפנה יותר ויותר את הממ"ד כדי שאם יהיה הדף מפיצוץ- פחות דברים יוכלו לעוף לנו על הראש, מכינה תיקי נסיעה לבע"ח שאיתי. ואני גם דבוקה לחדשות. ותכלס רב היום אני עסוקה בשאלה "מה אני יכולה לעשות, ולמה אני לא עושה מה שאני יכולה לעשות? גם לעזור לאחרים, גם להתחיל לסמן V ברשימת המשימות הדי חשובה וגם מהנה שיש לי, שקשורה בעיקר לקידום העסק, יצירת סדנאות חדשות... וגם בא לי לקלל, ואני כועסת, אפילו זועמת על הלחימה האחרונה מול איראן. די לי, קצתי, מספיק.

---

ארווין יאלום בספרים שלו מתעסק המון עם הנושא הזה של חרדת מוות. הוא, שלא כמוני, מבטל מכל את המשכיות הנשמה שלנו.

אז על קצה המזלג, יש כאן שתי אסכולות עיקריות (לדעתי) שיכולות להתנגש עם השכל, התובנה, האמונה והרגש, תבחרו מה שהכי מרגיע ויושב לכן טוב עכשיו. מגניב, יש בחירה, כלום לא סופי.

אסכולה אחת: יש שיגידו: אם מעפר באנו ולעפר נשוב ותו לא- אשרינו. כי זה מה שחסר לנו, עוד לחזור לעולם הקשה הזה פעם אחר פעם. וזה מפחיד, האינסופיות של הנשמה, ההתמודדויות, הלא נודע... אבל, באסכולה הזו הפחד הוא מכך שאנחנו סופיים, ואיך אפשר להתמודד עם הסופיות הזאת? כאן נכנסות האדוות. האדוות הטובות נקרא להן.

אדוות הן משהו באמת גדול ונצחי. מעודד לחשוב שגם אחרי שלא נהיה פה, לא משנה מה נעשה, וגם אם נחיה פה דקה - אנחנו לא יכולים לדעת איזה אדוות נשאיר לדורות הבאים. אנחנו כן יכולים לקוות שאם אנחנו כבר חיים זמן מה, שנשאיר אדוות חיוביות. אבל באמת אין לדעת. משהו מאיתנו נשאר וישאר. המעגלים הם אין סופיים וזה מעודד, משהו מאיתנו שורד.

אסכולה שנייה: האסכולה שמאמינה בעולם הבא, בגלגול נשמות וכד'. כאן אני נמצאת בשלב זה של חיי. אז מצד אחד נצטרך לחזור לכאן, לא ממש תענוג ולעיתים גם מייאש באופן מסוים. אבל מצד שני, המוות אינו פרידה. המוות הוא כמו חזרה הביתה ושם אוכל לפגוש את כל הנשמות שרק ארצה. אני נזכרת כמה הוקסמתי והתרגשתי לקרא את התיאור של אחת הנשים בתחילת ספרו של ד"ר מייקל ניוטון- מסע הנשמות. כמה היא נפעמה מהרגע שחזרה לפגוש את כל מכריה ואהוביה בעולם שבין העולמות.

---

אז אחרי שבכל כך קצרה ותמציתיות, הבנו איך העולם עובד, ואיך מתאים לנו יותר לחשוב עליו, אפשר לנוח ולחזור לדאגות של העולם הזה, מינוס הדאגה של פחד המוות (-:

ועוד משהו ממש יעיל מתוך הספר הנפלא שכולו ממורקר אצלי בורוד "אל דאגה" דייל קארנגי.

כיצד להיגמל מהרגל־הדאגה לפני שיכריע אתכם

הכלל הראשון:

סלקו דאגה מלבכם, על־ידי שתהיו עסוקים. פעילות רבה היא אחד הריפויים הטובים ביותר לדאגה שהומצאו אי פעם.

הכלל השני:

אין להתרגש מזוטות. אל נא תניחו לזוטות – הנמלים המכרסמות שבחיים – לערער את אושרכם.

הכלל השלישי:

השתמשו בחוקי ההסתברות כדי להסיר מליבכם הדאגה. שאלו את עצמכם: “מה ההסתברות כי דבר זה יתרחש בכלל?"

הכלל הרביעי:

שתפו אחרים עם הבלתי נמנע. אם אתם יודעים שאין בכוחכם לשנות או לתקן נסיבות מסוימות, אמרו לעצמכם: "כך הדבר; הוא לא יוכל להיות אחרת."

הכלל החמישי:

הציבו, לגבי דאגותיכם, פקודת "הפסקת הפסדים". החליטו מהי מידת החרדה שדבר מסוים מצדיק, וראוי לה – וסרבו להקדיש לו חרדה רבה יותר.

הכלל השישי:

הניחו לעבר לקבור את מתיו, אל תנסרו נסורת.

להתראות