מתי התחיל כל העידן החדש? די מזמן האמת.
יש לי מיליון ספרי עידן חדש, עזרה עצמית, ריפוי, מודעות... אבל יש כמה שנשארים ליד המיטה או שאני רצה אליהם ברגע האמת, כשאני צריכה תזכורת דחופה לאיך אוכל להרגע עכשיו.
אחד מהם הוא הספר "אל דאגה" – דייל קארנאגי. ספר קצת עתיק נכתב ב 1948 (!) וכל כך רלוונטי. בספר מסופרים מקרים של אנשים שחוו מצוקה קשה בעקבות כישלונות ודאגות ממצבים שונים- רפואיים, כלכליים משפחתיים וכו' ואיך הם הצליחו להתגבר על הדאגה. בכל פרק יש הנחיות ברורות וצעדים שכדאי לעשות כדי לנתח את הדאגה ולצאת ממנה. אני פותחת את הספר באופן אקראי, קוראת כמה פסקאות ומרגישה איך הלחץ יורד.
למשל שלושת הצעדים שמופעים בפרק השני כ"נוסחת פלא לפתרונם של מצבי דאגה".
הסיטואציה המלחיצה היא זו; אני חוזרת מצילום אירוע (כן, אני גם צלמת) ונזכרת שלא צילמתי את ילד הבר מצווה לבד! קטסטרופה. קראתי לו להצטלם ואחותו הגיעה איתו, הם היו מקסימים יחד והוא נורא התבייש לבד, אמרתי לעצמי שאבקש יותר מאוחר ושכחתי. אני מפחדת שהלקוחות יתאכזבו ויביעו את האכזבה שלהם בפניי. מפחדת שאראה לא מקצועית בעיניהם וארגיש מושפלת. אני מרגישה לחץ בחזה, דפיקות לב. אי אפשר לחזור אחורה בזמן, זה התפקיד שלי לזכור לצלם אותו, איך שכחתי? הם לקוחות חוזרים, אני מצלמת אותם באירועים רבים, את כל המשפחה המורחבת. אכזבתי את כולם. אני חופנת את הפנים בכפות הידיים, משפשפת את הפנים, מרגישה נורא.
צעד ראשון: מה הדבר הגרוע יותר שיכול לקרות מהכישלון הזה?
- הם יתאכזבו ולא ימליצו עלי יותר. יבקשו את הכסף בחזרה. ארגיש השפלה גדולה.
צעד שני: איך אשלים עם הגרוע ביותר שעלול לקרות?
- אתנצל ואסביר את המצב. אציע צילום משפחה ללא תשלום. אחזיר את הכסף.
צעד שלישי: איך אני יכולה למזער את הנזק הצפוי?
- קודם כל אעביר את התמונות ואבדוק אם בכלל הם שמו לב ואם זה חשוב להם? יש מי שזה לא באמת כזה חשוב להם, אני רואה את זה כל הזמן במיוחד עם בני מצווה ביישנים שההורים שלהם מבינים שקשה להם לבד מול המצלמה. אהיה מוכנה עם התנצלות כנה והצעות פיצוי. אני מכירה טוב את המשפחה והם טובי לב, הוגנים ומקסימים, אני בטוחה שהם לא יחפשו איך לפגוע בי.
אוקי, יש לי תוכנית. אני נושמת. הסיטואציה בפרופורציה ואני מוכנה לגרוע מכל.