לאן שלא אפנה אני נמצאת ברגע הזה ומזכירים לי לשהות בו. אקהרט טולה, ביירון קייטי, מיידפולנס, מדיטציות, לואיז הי... כל הזמן שלי אני נעה בין ה-היה ל-יהיה ובכל הזמן הזה אני מקבלת תזכורות ל"עכשיו".
אני מביאה כאן סדרת עיבודים שמהווים תזכורת נוספת להיות ב"עכשיו".
פוסט ראשון:
הפונקטום בצילום
אתחיל מהמסקנה: משימה ראשונה, לצלם בטלפון מקסימום 5 צילומים ביממה.
אי פעם בתפיסת העולם שלי, צילום היה שווה תיעוד (צילום = תיעוד). מגיל 16 עד היום אני לומדת צילום והמשוואה הזו איבדה עם השנים את תקפותה, מה שהיה בעיניי אקסיומה כאחת שחושבת, מלמדת ונושמת צילום אפילו התהפך. צילום אינו שווה תיעוד. אני יודעת את זה, ברור לי כשמש שככה זה. היום אני אוהבת לצלם אבל אני יותר נאחזת בתפיסת העולם הישנה שלי כדי להמשיך ולצלם ולהתפרנס כמתעדת.
ובכל זאת.
רולאן בארת הפילוסוף הצרפתי תאר בספרו "מחשבות על צילום" מושג שהוא קרה לו "פונקטום". בחלק הראשון של הספר הוא מתאר את הפונקטום כדקירה שפוגשת/פוגעת בצופה המתבונן בצילום. הדקירה לא חייבת להיות פרט בתצלום שידקור וירטיט כל אחד שצופה באותו תצלום ספציפי, באותו התצלום הפונקטום הוא אישי עבור כל מתבונן. עבור אחד זה יהיה הקמט בחולצה ועבור אחר הזבוב על הקיר. או במילים אחרות, מה עניין אותי בתצלום וגרם לי להתעכב עליו.
בחלק השני של הספר, שנכתב לאחר מות אימו של בארת, הפונקטום מקבל טוויסט. מכאן ואילך הפונקטום הוא עצם הדבר שלא ישוב עוד. ליבו של בארת נחמץ כשהוא מסתכל בתצלום של אימו ושלו מזמן שהיה ילד ונוחתת עליו ההכרה שרגע זה לא יוכל לחזור עוד. מכאן שהתצלום שונה והתחושה של הפונקטום היא אוניברסאלית. כלומר, אני אחווה את אותה תחושה של אובדן הרגע שמישהו אחר יחווה מתצלום אחר.
כשסיימתי ללמוד צילום בשנת 1999 לא ידעתי מה לצלם בפרויקט הגמר שלי. יוסי נחמיאס ז"ל (מורה נערץ) הסתכל על הקונטקט (רצועות הפוזיטיב של הנגטיב, 36 צילומים קטנטנים אחד ליד השני), הרחיק אותו לרגע ושאל "למה שלא תציגי את הקונטקט כמו שהוא, למה לבחור"? בקונטקטים צילמתי את העור שלי בקלוז אפ, את הפרווה של החתול שלי בקלוז אפ, מלא מלא צילומים צפופים של פרטים שאין להם שום חשיבות חוץ מהתחושה האישית שלי לפיה אם צילמתי "את זה" סימן ש"זה" שלי וש"זה" קיים או לפחות "היה קיים" עובדה! הפונקטום צעק מתוכם "רק אל תאלמו לי". כמה שבגרתי מאז. וכמה שאיבדתי את האחיזה הזו, את ה"שלי" כדבר מוחשי באופן רחב בתפיסת העולם שלי. היום יותר קל לי לחיות עם ה"אין שלי". כך כך הרבה יותר קל, ויש לי עוד המון דרך בכיוון הזה.
מה קרה לצילום בשנים האחרונות? כמה תצלומים מהעשור האחרון יש לנו שמעוררים געגוע לאתו הרגע שלא ישוב? אם תחשבו רגע על תצלום מהעבר, במיוחד אחד של יקירים או שלכם עם יקירים, האם אתם יכולים להזדהות עם הצביטה שמעורר הרגע שלא יכול לחזור עוד? אומרים שכשפורצת שריפה אנשים ייקחו איתם אלבומי תמונות (כונן קשיח עם תמונות..., בקיצור תמונות). למה זה עדיין תקף לחלק מאתנו לפחות?
בתוך ים אינפלציית הצילומים שמקיפים אותי, מאות אלפי הצילומים שצילמתי ללקוחות שלי, אלפי הצילומים המיותרים בטלפון שלי, פתאום הכל לא נראה לי חשוב. באמת.
היום, הפונקטום תלוי בתפיסה שלי אותו - את היותו קיים.
אין לי ממש תצלומים של הסבא האהוב שלי. ואם היו לי? במה אני נאחזת כשאני מתבוננת במה שהיה?
אני נאחזת אך ורק בזיכרון, בסלקטיביות המכאיבה של הזיכרון של מה שלא יחזור. האם אני זקוקה לדימוי עצמו? במיוחד שכבר התחלנו לרוץ עם ה- AI, יאללה הבנתי. מבחינתי אין עוד צורך בתצלום אחד עבורי. אני גם חושבת שאני יכולה לחקות את עצם העצירה לקראת פעולת הצילום, אם אני ממש רוצה לשים לב למשהו. כלומר פעולת הצילום המדומה אצלי בראש (עצירה, שליפת מצלמה, בחירת הפריים ולחיצה על כפתור הצילום) לא מחייבת שתהיה איתי מצלמה. היום אני יכולה לחשוב את הצילום בלי הנזקקות לחזור אליו ולבחון אותו. אני יכולה לדפדף בזיכרון שלי ולמצוא או להמציא כל פריים שארצה.
לכן אני מוצאת לנכון לעדכן מחדש את הפונקטום לגלגול הבא שלו כ.... (תופים) תפיסת הרגע במאגרי הזיכרון הפרטיים שלי. אין לי צורך בצילום (כתחום לא כתצלום- פיסת נייר מודפסת או הקובץ במחשב) כדי להבין שאני חיה בתוך פונקטום אחד עצום. כל מה שאני חושבת ועושה נובע ממסקנות החוויה שלי לגבי מה שלא ישוב עוד. ללא קשר לחיובי ושלילי. ככה זה. ערימות החזיונות והמידע שיש לי, אין ספור התפיסות שלי על המציאות שהייתה, הם אלה שמנווטים את הרגע הזה והרגע הבא בין אם אני רוצה ואם לא. הרגע שלי לא יכול להיות אף פעם כמו הרגע של מישהו אחר.
הפונקטום הראשון של בארת היה אישי,
השני יותר אוניברסלי,
והפונקטום האחרון שאני מציעה, חוזר להיות אישי עד מאוד.
לקראת השנה החדשה אני מאחלת לעצמי להשיל מעלי חפצים שמציתים אצל פונקטומים ולעבור לגור יותר בראש. לסמוך על מה שנשאר בחדרים בראש כי אין לי מנוס מלהמשיך לצרוך, אז לפחות אני יכולה לנסות ולאפשר לחלקים מהחיצוני המוחשי, להיות מושלים ממני בחן.
תזכורת: משימה ראשונה. לצלם בטלפון מקסימום 5 צילומים ביממה.
(וגם, הגיע הזמן הזה בשנה למיין שוב את המחסן.)
שנה מופלאה
עידית
Comments