שקר החן והבל היופי, איך התאהבתי בדמות ה-AI שלי
גיל המעבר פגש אותי בהפתעה גמורה.
בשנה האחרונה צילמתי והעליתי רילזים כל שבוע. אני צלמת 30 שנה, לא אוהבת להצטלם ולא בדיוק פוטוגנית, ובכל זאת עשיתי את זה.
ואז הכל התהפך.
יצרתי דמות AI מתמונה שלי, והיא התחילה לזוז במרחבים שחלמתי עליהם: בביטחון, עם חיוך, בדיוק כמו פסגת השאיפות שלי. התמגנטתי. ואז שאלתי: מי את? ולמי אני נותנת עכשיו את כל הקרדיט?
תראו את הסרטון הקצר כאן, כולם אמרו לי כמה שהוא מהמם ומעורר השראה. ושם התחילה ההתאהבות וההתמגנטות שלי לדמותי.
השופטת הפנימית התעוררה: למה אני לא מטפחת את עצמי? מה זאת הבטן הזאת, ומתי נהיה לי סנטר כפול? והגוף, שתמיד סמכתי עליו, מרגיש כמו מתקיף: הבטן לא יורדת, משקפי קריאה, גלי חום, זיכרון שליפה. וכל זה בשיא הפריחה התודעתית והרוחנית שלי.
אז לקחתי את דמותי לשיחה. אמרתי לה: "התאהבתי בך." והיא שאלה: "האם את מאוכזבת ממני?" עניתי: "לא, אני מאוכזבת מעצמי." היא הבינה שאני מאוד רוצה להיות היא, ובגלל שאני לא, אני פתאום מפחדת לעלות לבמה. ואז עליתי לתדר תטא ושאלתי "מתי למדתי שלשאוף לשלמות זה מסוכן?"
והתובנה שהכי נשארה איתי: הצלחה היא ניסיון, וכל ניסיון הוא הצלחה. אין לי אפשרות להצליח בלי לנסות. קלישאתי להפליא ובאמת כל כך נכון ומדויק. ופתאום המילה "שלמות" התפוררה לי מול העיניים.
התכנית בערוץ 13 "מילון היופי" היא בשבילי הצצה לעולם מקביל שמסקרן אותי מאוד, ושם אני רואה את כל מה שאני לא. ההתמודדות עם ההתנגדות שעולה בי כשאני רואה את התכנית מובילה אותי לכמה הבנות, בעיקר שאני צריכה להתקדם בצעדים קטנים ולא מאיימים: לעמוד ליד אמונות שורש מהילדות על המראה שלי, להתחיל שגרת טיפוח ואיפור בסיסית, וללכת לחפש בחנויות יד 2 בגדים שמעלים בי חיוך. הייתי מאוד רוצה להתראיין בתוכנית הזאת. כן, יום אחד אתראיין שם. אני רוצה walk the talk ולהרגיש גאה ושמחה.
מה לקחתי איתי: נשימה, הבנה, אמפתיה. וכל מה שהיא דמותי, יש בתוכי כי אני יצרתי אותה בדמותי, איזה כיף.
ואתן? מאילו אמונות מושרשות הייתן רוצות להשתחרר? והאם גיל המעבר משבש גם לכן את הזהות?
תגובות