חזרתי מהיער הסודי בקפריסין אכולת קנאה
- עידית וגנר
- 26 ביולי
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 29 ביולי
לפי הגישה של אינטליגנציה חיובית PQ, לכולנו יש מכשילים שמתקבעים בנו עד גיל 7. הם מכשילים שהופיעו מתוך הישרדות. הראשון שבהם הוא השופט שתמיד יגיד "את לא מספיק..." ואליו מצטרפים מכשילים בדמויות של קורבן, מרצה, פרפקציוניסט, דרוך יתר, נמנע ועוד. היום בתהליך העבודה שני המכשילים המתמידים שלי, הקורבן והנמנע, משלבים כוחות ואני, בצורה מודעת מאוד, מראה להם מי הבוסית.
לפני שבועיים חזרתי מסופ"ש ביער הסודי בקפריסין. זה מלון קסום וכפרי בהרי פאפוס. שייך לישראלים ו99% מהאורחים ישראלים. יש לו אופי מיוחד, קצת ריטריטי, בלי ילדים, עם מלא פעילויות של יוגה, מדיטציה, סדנאות... היה חלום. במהלך הסופ"ש שמעתי 3 הרצאות בנושא התפתחות אישית והתמלאתי גם השראה וגם רצון עז להעביר שם סדנאות. ולצד השמחה והעקצוצים של "יאללה לעשות" הופיעה גם קינאה שממשיכה עד היום ומתחילה להתערבב עם עוד רגשות. והאמת שמרגיש לי שעברו לפחות חודשיים מאז שחזרתי ושאני בלופ כל הזמן הזה. אז קדימה, תצטרפו אלי לשגרת הבוקר שלי עם העבודה של ביירון קייטי.
אז ככה. דף שיפוט:
הסיטואציה: היום בבוקר, שבועיים אחרי החזרה מהיער הסודי אני מנסה לחשוב איך אני יכולה להגיע לשם להעביר סדנאות.
המחשבות שעולות לי בסעיפים 1-4 הן:
אני מקנאה במרצה כי לי אין מספיק ניסיון.
אני מקנאה במרצה כי היא מצליחה ואני לא.
אני רוצה לעמוד בחדר במקומה.
אני זקוקה לפיצוח של השיווק של עצמי.
אני צריכה למצוא דרך להעביר עוד סדנאות בארץ.
סעיף 5, אני: שברירית, מוותרת בקלות, תקועה, לא עומדת בסטנדרטים של עצמי, עצובה, מיואשת.
סעיף 6, אני לא רוצה לחוות שוב לעולם שאני לא מוצלחת ורק מתחזה, זה שומט את הקרקע מתחת לאדמה שאני עומדת עליה.
מתחילה לעבוד
מחשבה ראשונה לחקירה: "אין לי מספיק ניסיון".
האם זאת האמת? לא
איך אני מגיבה ומה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה: "אין לי מספיק ניסיון"?
אני נכנסת למצב קורבן, מסכנות ורחמים עצמיים. זה מאוד נוח לי, אני מכירה את זה. נשאבת למחשבות כמו "בחיים לא אצליח ולמה זה מגיע לי לא להצליח". כל פעם שעולים משפטים כמו: את כן יכולה, עשית דברים דומים, את כן מעולה בזה... עוד לפני סוף המשפט עולה הקול השני- עזבי, זה קשה מידי, אין לך תכנית, את סתם מרמה את עצמך. הפנים שלי נפולות ועצובות. אין לי כוח לעצמי ובטח שאין לי כוח לקום ולעשות משהו כדי להגשים את המטרה. אני במצב הימנעות ואני מגבה את המצב הזה מאוד. אני גם חושבת על כל הפעמים שפרסמתי קורסים והם לא התמלאו שביקשתי המלצות אחרי הרצאות מוצלחות ולא שלחו אותן. אני כורת בור של אי הצלחה וחוסר מסוגלות. הגוף נחלש ונהיה כבד. אין לי כוח. אני מבטלת את כל הניסיון שכן יש לי והוא לא בדיוק הניסיון בבתי מלון מהסוג הזה. אני מבטלת את כל ההצלחות שלי. מה שהכי בולט לי זה שאני מבטלת את כל שמחת החיים והחדווה שהייתה בי ביער הסודי כששמעתי את ההרצאות ואמרתי לעצמי בביטחון "בחנוכה אני כאן מרצה, אני ממש טובה ואין סיבה שלא אעמוד על הבמה הזו". אני מרגישה איך ההצהרה הזו מתרחקת ממני ואני מוצאת עוד תירוצים למה זה לא יקרה, ואולי לא בחנוכה אלא עוד שנה. אני מנסה לבנות בראש תכנית פעולה אבל הכיף שאני מצפה לו דועך והופך לרשימה של מטלות. אז אני מזהה את הפחד מדחייה. שאפנה למקומות ולא ירצו, שההצעה לא תהיה מהודקת מספיק, שלא אהיה מובנת. אוף, איך אני יכולה להעביר לעולם את כל מה שאני יכולה ורוצה לתת? השיווק של את עצמי והתוכן של ההרצאות הופכים לשני נושאים שהולכים מכות ביניהם. אני רואה את הכישלון העתידי שלי ומעדיפה להשתבלל ולתרץ למה לא להתחיל לפעול.
מי אהיה היום בבוקר בלי המחשבה "אין לי מספיק ניסיון"?
אני ישר מרגישה שמחה, בפשטות ובקלות, עליצות כזאת. קלילות. יאללה, לכתוב לבתי מלון, ליצור תבנית חדשה להרצאה. נראה לי כמו אתגר מרתק, הראש שלי שופע רעיונות אז אני יכולה לרשום אותם וליצוק לתבנית במקום שיהיו לי מבולגנים. אני קולטת עכשיו שהבלאגן בראש החליש אותי ושסדר יעזור לי להרגע ולפעול. אני נזכרת באמילי קאר הציירת הקנדית שהתפרסמה אחרי גיל 60 בזכות הכתיבה שלה ורק אח"כ גילו את הציורים שלה. והיא הייתה בהלך הרוח שבגיל 60 זה הזמן להתכונן לדעיכה ולמוות.
היפוכים, איך זה נכון ש...
יש לי מספיק ניסיון:
כן העברתי הרצאות וכן אני טובה מול קהל. לא העברתי ספציפית את הסדנאות האלה שיש לי בראש להעביר. מה גם שבדמיון שלי, כשאני מרגישה בטוחה בעצמי, אני מרגישה שהעברתי אותן 1000 פעמים בראש.
במחשבות שלי אין לי מספיק ניסיון:
כן, אני בוכה על מה שאין לי ושאין לי שום שליטה עליו. אין לי שום שליטה על מה שהיה. סימנתי לעצמי מטרה ואני מחפשת את כל הסיבות, התירוצים והמחשבות המגבילות שלי כדי להתנער מהמשימה ולא להרגיש שנכשלתי. היום אני כבר יודעת אחרת ויש לי יותר ניסיון בלצאת מהלופ הזה, ומלא כלים לצאת ממנו.
מחשבה שנייה לחקירה: היא (המרצה ביער הסודי) מצליחה ואני לא.
האם זאת האמת באותה הסיטואציה שהמחשבה הזו עולה בי? כן.
האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? לא.
איך אני מגיבה ומה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה: "היא מצליחה ואני לא"?
וואי וואי אני אפס, אין לי סיכוי. הדרך להגיע לאן שהיא הגיעה ארוכה ומלאת תלאות וחוסר וודאות ואכזבות. אין לי סיכוי לטפס לפסגה הזאת. זה יותר מידי עבודה ואני מתעייפת רק מלחשוב על הדרך כשאני רואה את הכישלון מנפנף. אני חוסמת את העצמי לחלוטין, את השאיפות את השמחה את כל הצעדים בדרך לפסגה. איזו תבוסתנית אני, אני מתביישת בעצמי. למה אני עושה את זה לעצמי? איך זה שאני לא רואה את הדפוס ההמנעותי והקורבני שלי משתלטים פה ולא הודפת אותם? אני מעמידה את המרצה על פודיסטיל גבוה כאילו שאף אחד לא עמד שם לפניה ויעמוד שם אחריה, רק הקול המשתק שלי עוצר שם בהאדרה והערצה שהופכת את המרצה ללא אנושית ולכן אין לי סיכוי להגיע להישגים שלה. אני נופלת למסכנות עם גוף רופס ומחשבות שרק מנסות להניע אותי מהמטרה.
מי אהיה באותה הסיטואציה הבוקר בלי המחשבה: "היא מצליחה ואני לא"?
אני נזכרת בזה שאחד הדברים שגורמים לנו לכל כך הרבה סבל זה השוואות. התזכורת הזאת מביאה חיוך לפנים שלי, אני מבינה שהכנסתי את עצמי למלכודת ושאני יכולה לצאת ממנה. אני יכולה לצחוק על עצמי ברוך ולהגיד לעצמי שקיבלתי את הזמן התבכיינות שלי והגיע הזמן להתעשת. למרות שזה יותר קשה. אני יכולה להיזכר בתחושה שהייתה לי כשהבנתי שאני לגמרי יכולה לעמוד על הבמה הזו, בביטחון ובכיף ממש גדול, בתחושה של התמלאות והגשמה.
היפוכים, איך זה נכון ש...
היא מצליחה ואני מצליחה:
גם המרצה שיתפה בקשיים שעברה ועדיין עוברת בדרך שלה. באכזבות ובכשלונות. היא סיפרה על ההתמדה העיקשת וזה נותן השראה ולא תחושה של מי יותר מוצלחת. אין בי יותר את המדידה הזו וההשוואה. שתינו אנושיות ולכל אחת יש את הדרך שלה שבסה"כ לא שונה מדרך של מאות אלפי אנשים אחרים, אם לא מיליונים.
היא לא מצליחה ואני כן מצליחה:
אני רואה את ההיפוך הזה כקשור להלך רוח שיש אצלי בראש. אני יכולה להגיד שאני לא זקוקה להחליש אותה כדי שארגיש מוצלחת. ההצלחה שלי לא נמדדת ביחס להצלחה שלה, ואין שום סיבה שלא נצליח יד ביד. אני מבינה שבראש הפכתי אותה לאויבת, זה מוגזם אבל כן הייתי אנטי אליה כאילו שהיא תפסה את המקום שלי.
אז אנחנו כאן, עם העבודה של ביירון קייטי, בפיצוח של הבוקר הזה.
משפט שלישי לחקירה: "אני זקוקה לפיצוח של השיווק של עצמי".
האם זאת האמת? כן.
האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת באותה סיטואציה? לא.
איך אני מגיבה ומה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה "אני זקוקה לפיצוח של השיווק של עצמי" באותה סיטואציה היום בבוקר?
אני מבינה שאני זקוקה להבין את הבידול שלי ממנה וגם את מה שדומה בנינו, בגלל שסימנתי אותה בבוקר כמי שמאיימת על המקום שלי אני צריכה למצוא דרך לנפרדות. אני מרגישה ויודעת שאני לא עושה מספיק לשווק בשום ערוץ וזה מחליש אותי מאוד. אני שוב מתמסכנת וזה גורם לי להמנע מלפנות למקומות בהם אני יכולה לשווק את הסדנאות. אני בוכה על זה שאין משווק מאחורי שעושה את כל העבודה הזו בשבילי ומרגישה קטנה ולא נחשבת. המחשבה הזו גם גורמת לי להיות מאוד תקועה, אני מרגישה שאני עומדת מול קיר. אם אני לא רוצה לשווק בעצמי ולא רוצה לשלם למשווק אז יופי, למה אני קמה בבוקר בכלל? זה גורם לי לזלזל בעצמי, ביכולת שלי להתפרנס בכבוד ובשפע, על מי אני עובדת? ואני מבינה ששוב יש לי תירוץ לא לפעול ולעשות ולצעוד בדרך ולהתקדם. אני מרגישה מוצפת, יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לעשות וצריכה לעשות, ובחודשים האחרונים אני כל הזמן עייפה ויכולה להירדם כבר בעשר בבוקר. ואני חיה באשמה גדולה על כל מה שלא נעשה ומחכה להעשות. אני שואלת את עצמי האם אצליח מתי שהוא, האם ארגיש שהגלגלים נעים יותר חלק, יותר מהר, יותר בכיף?
מי אהיה באותה הסיטואציה בלי המחשבה "אני זקוקה לפיצוח של השיווק של עצמי"?
אני אהיה כמו כולם, בלי ייחודיות, וזה מוחק אותי. אני מבינה שהמחשבה הזו נועדה להזיז אותי קדימה. יש פה זיקוק של רגשות למעשים. אין לי ברירה אלא לצאת לפעולה. לבדוק, להיות אמיצה ולקפוץ למים. זה חשוב.
היפוכים, איך זה נכון ש...
אני לא זקוקה לפיצוח של השיווק של עצמי.
קודם כל אני צריכה להיות יותר בדרך, יותר בעשייה כדי שהפיצוח של השיווק יהיה מדויק.
אני זקוקה לאחות ולחבר את השיווק של עצמי.
כן, אני צריכה תכנית וסדר כדי להפסיק לחשוב על זה כל הזמן ולהיות בהצפה מוחלטת מהנושא הזה.
נעבור לסעיף 5
בדף השיפוט בו כתבתי על עצמי כל מה שעולה לי באותה הסיטואציה על עצמי. עכשיו אהפוך את חלק מהמילים ואציע דוגמא:
אני שברירית - אני חזקה: אני שמה לב שאני מוצפת והולכת לעשות את העבודה ויודעת שזה יעזור לי, אני לא נכנעת לקושי וללופ.
אני מוותרת בקלות – אני מתמידה: כבר הייתי במצבים האלה הרבה בחיי כעצמאית. יש דברים שלוקח לי יותר זמן לייצב ולהגיע אליהם ויש דברים שפחות אבל אני לא נכנעת ולא מוותרת. אני גם לא מוותרת בקלות כי אם אני מוותרת זה עולה לי בבריאות מרוב שאני מאשימה את עצמי ויורדת על עצמי.
אני לא עומדת בסטנדרטים של עצמי – אני עומדת בסטנדרטים של עצמי. מראש זה מצחיק אותי המשפט הזה. אני לא יכולה בהגדרה לא לעמוד בסטנדרט של עצמי. אני יכולה לא לעמוד במטרות שלי. ואני כן עומדת בסטנדרט של עצמי וכל הזמן נמצאת בעשיה ובעבודה אישית על עצמי כדי לעשות יותר. אני מבינה גם שהסטנדרט שלי יורד גם בגלל שאני כל כך עייפה כל הזמן ולא יכולה לשתות קפה או לקחת ריטלין אז הפרודוקטיביות שלי נמוכה וזה משגע אותי. אני צריכה לטפל בעצמי פיזית. זה דחוף.
היפוך לסעיף 6
לאור החוויה שכתבתי בסעיף 6 עניתי על כל השאלות בדף השיפוט. אני רוצה לבדוק עם משהו זז.
היפוך: אני מצפה בכיליון עיניים לחוות שוב את התחושה שאני לא מוצלחת ורק מתחזה, ושזה שומט את הקרקע מתחת לאדמה שאני עומדת עליה.
אני מוכנה לזה מפני שאני מבינה כמה הגזמתי, שום קרקע לא נשמטת כאן. אני יכולה לשים לב לקול המכשיל הקורבני שלי ולעבוד עליו וכמוהו לעבוד גם על הקול הנמנע שמרים ת'ראש ומחפש תירוצים לא לעשות. זה מעולה לי לראות את המראה הזו מול הפנים ולחייך אליה, להיות בחמלה לעצמי בלי רחמים ולמצוא את הדרך לזוז קדימה ולמעלה עם עוד צעד ועוד צעד ולהוכיח לעצמי שלא ויתרתי ושכן התמדתי ושזה היה שווה ומשתלם.
תודה שהצטרפתם אלי היום. שמחתי על האפשרות לחלוק אתכם את העבודה האישית שלי. אני שמחה לחוות את התועלות של העבודה על מודעות לאורך זמן. זה מרומם ומשמח ומעודד.
אני מציעה בקליניקה עבודה על נושא ספציפי במשך 5 פגישות בלבד. נעבוד עם כלים מביירון קייטי, אינטליגנציה חיובית ותטא הילינג. תלוי באופי בנושא ובקושי ותלוי כמובן ברצון ובהתאמה אליכם.
תגובות