תחושת החמצה

מפגשי EXPLORE

בשנת 2012 גרנו כמשפחה לתקופה קצרה (מידי) בקנדה. החלטתי להגיש צילומים לתערוכה גדולה שמרכזת את העשייה של האמנים בוונקובר איילנד ובאיים השכנים. השקעתי בטקסט המלווה, בהדפסות ובמסגור ברמה גבוהה. הגשתי צילומים מתוך פרויקט שקראתי לו Metropolitan Jerusalem. זה היה משהו כמו שנה אחרי שסיימתי פעם ראשונה את הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון והיה לי חזון ברור בעיני רוחי וברגש לגבי התערוכה הזו. הייתה לי הרגשה טובה שאזכה, ראיתי את עצמי לובשת שמלה ממש יפה, אדומה, מאופרת ומסורקת, עולה לבמה בחיוך גדול ואומרת כמה מילים. אחרי כמה שבועות קיבלתי שיחת טלפון, מ- Sooke Fine Art Show היה לי ברור שיהיו כאן חדשות טובות. וכן, זכיתי, לראשונה בחיי במקום הראשון. הייתי באוטו ורקדתי בכיסא. אני זוכרת שאמרתי לעצמי I KNEW IT! כמה פעמים.

טוב, אז עכשיו העבודה של ביירון קייטי בחקירה עצמית, מקוצרת כרגיל, בנושא החמצה.

---

דף שפוט את רעך

נדלג קדימה לסיטואציה

איזה חודש אחרי שיחת הטלפון.

הפתיחה הגדולה בעיר ויקטוריה. אני מתכוננת לצאת מהבית כולי בהתרגשות ובסוף אני בוחרת ללבוש חולצה מכוערת שחורה רגילה וסתם מכנסיים, אפילו לא התאפרתי קצת והשיער שלי נראה רע.

סעיף 1. אני מאוכזבת מעצמי מפני שוב אני נראית מוזנחת.

סעיף 2. אני רוצה שיהיה לי האומץ להראות במיטבי וזורחת.

סעיף 3. אני צריכה להתגבר על ההרגל של להיות נחבאת אל הכלים ולחיות בצל.

סעיף 4. אני זקוקה לתחושה המלאה בגוף של הגשמת החלום על כל מרכיבי הפנטזיה.

סעיף 5. מחשבות על עצמי: אני מאכזבת, חלשה, מכוערת, כישלון.

סעיף 6. אני לא רוצה לחוות שוב לעולם, שהגעתי לטופ שדמיינתי ואני לא יכולה לממש את החזון.

אני לא רוצה לחוות שוב לעולם שאני מציגה את עצמי כחלשה ומכוערת לעולם.

---

משפט לחקירה, סעיף 1:

בשלב זה בסעיף אחד ניקח לחקירה את החלק השני של המשפט: "שוב אני נראית מוזנחת".

עבודה:

1.      האם זאת האמת? כן

2.      האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת? כן

3.      איך אני מגיבה, מה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה, "שוב אני נראית מוזנחת"?

אני זוכרת שלב אחרי שלב בערב הזה. איך אני כל כמה זמן מורידה מעצמי את היופי שרציתי, שיער לא מסודר, בלי איפור, מודדת בגדים ומרגישה שמנה אז בוחרת משהו מכוער ויום יומי ללבוש, אבל יום יומי של בית, אפילו של לא לצאת מהבית. הרגשתי מובסת על ידי עצמי, כל כך מכוערת וכשלון. הפער בין הציפייה לערב הזה, הפנטזיה של השמלה האדומה, שחזרתי עליה בראש כל הזמן, נרמסה על ידי ההופעה העלובה שלי. הרגשתי שאני קטנה מרגע לרגע. גם כשעליתי לבמה הרגשתי שאני הולכת ונעלמת, שאני רוצה להגיד משהו אבל לא שואלים אז אני לא אומרת. הכל נשטף באסלה. החלום היה שלם, עבדתי על הפרוייקט, הגשתי אותו בצורה מכובדת והינה מגיע החלק שלי להציג את עצמי לעולם ואני מתחת למדרגות, מתחת לשטיח. כל ההכנות, כולל הכנת דברים למכירה בחנות של הגלריה, הכל ארוז באיך שאני נראית ומציגה את עצמי. אני מרגישה מרגע לרגע איך מתחזק הקול בתוכי: "אל תראו אותי, אל תסתכלו עלי, אל תדברו איתי". אני שמחה בזכייה אבל לא בי. אני זוכרת שהסתכלתי במראה של השירותים לפני הטקס ואמרתי לעצמי שאני אפס. שפספסתי הזדמנות, ואיך זה קרה אחרי כל הדמיון. איזו החמצה! כל החודשים של טיפוח החלום מסתיימים בעליבות. יש לי פתאום זיכרון עמום שאולי היה לי כתם על חולצה או משהו כזה. ממש הכי נמוך שיכול להיות. אני לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי. מה זה ההרס העצמי הזה. למה? אני כל כך עצובה על עצמי ומיואשת. בחתונה שלי לבשתי שמלה מחנות רגילה, אז דווקא הרגשתי בשיא מבחינת מראה ובכל זאת לבשתי שמלה שעלתה 200 ש"ח במבצע. זו גם היתה הצהרה אבל אני זוכרת שהרגשתי משהו קמצני ומכווץ מההחלטה הזו, כאילו ההצהרה הייתה חמוצה, לא ממש אמיתית. איך המחשבה הזו משרתת אותי באותה סיטואציה? מעניין, כשאני חושבת על זה עכשיו אני מבינה בצורה די ברורה, שהיחסים עם מי שהיה אז בעלי היו די גרועים (כמעט כל שנות הנישואים וגם בתקופה ההיא), תמיד הרגשתי שאני לא אני, שאין לי מקום, שאין לי קול. אני חושבת שהשארתי את עצמי במקום הזה גם בסיטואציה הזו, כאילו שאם יהיה לי קול ומקום אז אני אעזוב, יהיה לי אומץ לעשות דברים. ואני רגילה לא לעשות, לא לעבוד, לא לצאת, להיות בפול גז בניוטל ולא להתקדם באמת אלא לשים ברקס. והינה, אני על הבמה ולא יכולה לקחת את הבמה כדי שלא אחזיר לעצמי את הכבוד העצמי, את תחושת המסוגלות האמיתית בגוף. זה מה שהתרגלתי לחשוב על עצמי, זו מי שהתרגלתי להיות ואני משחקת את התפקיד הזה כדי לא לערער את הסדר הקיים. אני מפחדת שאם אעמוד בתחושה שלי בזכות עצמי, ואזכה בכבוד עצמי, זה יזעזע יותר את המצב בבית והכל יתפרק כמו מגדל קלפים. 

4.      מי אהיה באותה הסיטואציה בלי המחשבה "שוב אני נראית מוזנחת"?

מאוד קשה לי לענות כי זה היה כל מה שחשבתי עליו אז. אני מבינה עד כמה זה חלק מהזהות שלי באותו הזמן ובאותן השנים. מי אהיה באותה הסיטואציה בלי המחשבה "שוב אני נראית מוזנחת"? אהיה מי שמקבלת פרס ראשון בתערוכה הכי חשובה באזור, אהיה זקופה, אשכח מאיך שאני נראית ואציג את עצמי בחיוך אמיתי ובזוהר שרציתי. אצליח להרים את הראש למרות איך שאני נראית כדי שאני אקרין את הטוב שבי החוצה מהבגדים. לא אתחבא, אעמוד ליד הצילומים כדי שיוכלו לשאול אותי שאלות. אהיה גאה. הפרס ימלא אותי גאווה ולא כל המסביב יוריד אותי.

היפוכים:

משפט- שוב אני נראית מוזנחת.

היפוך לניגוד: "שוב אני לא נראית מוזנחת".

דוגמא: זה לא בדיוק שוב כי לא הייתה לי עוד הזדמנות כזאת גדולה. אז זאת הפעם היחידה עד אז. תשע שנים אח"כ עמדתי על הבמה בשמלה ממש יפה, גאה וסופר מחויכת כשהייתי מצטיינת בתואר הראשון. זה היה התיקון שלי (עכשיו אני נזכרת שממש זכרתי את זה אז ביום קבלת התואר וכל מה שעשיתי היה במטרה לתקן את התחושה של קבלת הפרס).

היפוך למילה הופכית: "שוב אני נראית מושקעת".

דוגמא: לא כל כך יודעת איך, כן החלפתי מלא בגדים עד שבחרתי את מה שהיה לי הכי נוח, למרות שהיה מכוער.

היפוך לחשיבה: במחשבות שלי שוב אני נראית מוזנחת".

דוגמא: יש משהו במילה שוב שיוצר הרבה תסכול, אשמה, עלבון מאוד כבד. אם לא היה שם ה"שוב" הזה כל הסיטואציה הייתה מתכווצת לפעם אחת שאני יכולה ללמוד ממנה ולא לכל החיים שלי של עד אז ומאז ועד עולם. מעניין ומועיל לי ההיפוך הזה. לא חשבתי על הסיטואציה הזו ככה.

---

נקפוץ ל:

משפט לחקירה, סעיף 3: "אני צריכה להתגבר על ההרגל של להיות נחבאת אל הכלים ולחיות בצל".

עבודה:

1.      האם זאת האמת? כן.

2.      האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? כן.

3.     איך אני מגיבה ומה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה: "אני צריכה להתגבר על ההרגל של להיות נחבאת אל הכלים ולחיות בצל"?

יש לי סחרחורת, כל התמונות מהעבר או יותר נכון התחושות מהעבר קופצות לי לראש ולגוף. עוד סיטואציה שקופצת לי היא מכיתה ג' או ד', שהייתי בקדמת הבמה בתפקיד ראשי במופע סופשנה של חוג ריקוד עם מורה שמאוד אהבה אותי. זו הייתה הרגשה נהדרת. מאז לא זוכרת משהו כזה. לא זוכרת את התחושה הטובה של להשקיע ולקצור את הפירות ובטח לו מול אנשים. ממש החמצה. אני זוכרת איפה שהוא ברצף התחושות בגוף במהלך השנים את התחושה הזו של "כמעט, כמעט הגעתי, כמעט השלמתי, כמעט הגעתי לטופ". כל כך רציתי ואיפה שהוא בסוף זה התחרבש ולא קרה, ואז התרגלתי פחות לרצות או לוותר מהר על הטופ כדי לא להתאכזב או כי הפנמתי שהטופ הוא לא המקום שלי. אז אוקי, אני אשאר במקום שלי. גם בסיטואציה הזו אני נשארת במקום שאני מכירה, מאחורי הקלעים. מישהו רצה לשים אותי מקדימה ואני נבהלתי וברחתי אחורה, רגע התבלבלתם. אני לגמרי בתוך הזהות של מי שמאחורה. אני מקבלת עלי את הדין, בתחושה של תבוסה ואכזבה והחמצה וכשלון אבל תכלס זה המקום שלי בהיררכיה. אז בגוף זה מרגיש מוכר, הכיווץ של "זה המקום שלי, וזה לא משתנה, אני לא מצליחה לשנות אותו".

4.      מי אהיה בלי המחשבה "אני צריכה להתגבר על ההרגל של להיות נחבאת אל הכלים ולחיות בצל"?

אקבל בהכנעה את המקום שלי, אהיה שלמה עם המוזנחות הזאת, פחות אשמה על שאני לא מצליחה לזוז לקדמת הבמה. יש בזה גם אלמנט של כישלון וגם של שקט בו זמנית. לא אהיה עם עצמי במלחמה.

היפוכים:

היפוך לניגוד: "אני לא צריכה להתגבר על ההרגל של להיות נחבאת אל הכלים ולחיות בצל".

דוגמא: לפי מה שכתבתי בסעיף שלוש במחשבה מסעיף 1, אם אתגבר על זה אז כל העולם שלי יראה אחרת ועלול להתפרק, זה מסוכן. אני רגילה להיות מובסת ולהרגיש אפורה, אם אתחיל לחיות אז הדברים בבית יצטרכו להשתנות. זה מפחיד.

היפוך למילים הופכיות: "אני צריכה להתגבר על ההרגל של להיות בקדמת הבמה ולחיות באור הזרקורים".

דוגמא: מעניין מאוד, איך באמת זה יכול להיות נכון. מה שעולה לי זה שאני קוטרית וחופרת על אותו דבר כל הזמן בחיים שלי באותה סיטואציה, כמה שאני קורבן, מסכנה, לבד, נכשלת... זאת הבמה שלי. כן, אני צריכה לרדת מהבמה הזאת ולהיות אמיצה כדי להרגיש טוב עם עצמי, כדי לחיות חיים שאני רוצה.

היפוך למחשבה: "במחשבות שלי אני צריכה להתגבר על ההרגל של להיות נחבאת אל הכלים ולחיות בצל".

כן, זאת המחשבה שכל הזמן מעיקה ומכבידה עלי בסיטואציה, ששותלת אותי כל רגע יותר עמוק באדמה. אני צריכה להרים ת'ראש.

---

סעיף 5. בדף השיפוט. היפוך למילה הופכית במחשבות על עצמי:

אני מאכזבת. - אני לא מאכזבת - זה נכון כי אני פועלת ממש לפי הצפוי בסופו של דבר. כקורבן, כמוזנחת ולא כמי שמגשימה חלום. אני שוב לא על הבמה במלוא המובן.

אני חלשה. - אני חזקה - כי בכל זאת אני הולכת למרות התחושה של הכישלון והעליבות. אני עולה על הבמה למרות תחושת העליבות ואח"כ גם עונה קצת על שאלות ומכירה אפילו חבר טוב חדש שאני בקשר איתו עד היום.

אני מכוערת. - אני יפה - יצרתי משהו יפה ועמדתי מאחוריו. כל הפרויקט הזה של Metropolitan Jerusalem ראוי להערכה וזה עושה אותי יפה.

אני כישלון. - אני הצלחה - כמו שכתבתי בסעיף הקודם וגם תכלס, העליבות שהייתי בה לא לקחה ממני את המקום הראשון.

---

סעיף 6

אני לא רוצה לחוות שוב לעולם, שהגעתי לטופ שדמיינתי ואני לא יכולה לממש את החזון.

-          אני מוכנה לחוות שוב, שהגעתי לטופ שדמיינתי ואני לא יכולה לממש את החזון.

דוגמא: אני מרגישה שזה שריר, זה אימון. החזרתי לעצמי מאז הרבה מהביטחון והיכולות שלי. כמו למשל העלייה לבמה בקבלת התואר הראשון. ממש זכרתי איך היה בתערוכה והחלטתי שלא יקרה שוב. כל הכבוד לי!

אני לא רוצה לחוות שוב לעולם שאני מציגה את עצמי כחלשה ומכוערת לעולם.

-          אני מצפה בכליון עיניים לחוות שוב שאני מציגה את עצמי כחלשה ומכוערת לעולם.

דוגמא: אולי כי זה חלק מהחיים, וגם זה צד שיש בי. כשהוא יצוץ, והוא צץ, אני יכולה להזכיר לעצמי שאני יכולה לשנות אפילו מיד את העמידה שלי, ההתנהגות, להזכיר לעצמי מי אני בכלל ומי אני באותה סיטואציה. אין שום סיבה שאעמוד בגוף שפוף מול אף אחת ומבשום סיטואציה.

 איזו חקירה מעודדת, אני ממש שמחה שהוצאתי אותה מתוכי, את המועקה הזו.

מצפה לכן ביום שלישי הקרוב במפגש EXPLORE.