יום האישה 2022. הו'אופונופונו ועבודת הסמינריון שלי בקורס טראומה בקולנוע אמריקאי.

עודכן: 7 באפר׳



סוג של סוגריים -לפני 4 שנים בדיוק כבר לא הייתי נשואה. בחרו לי אחלה תאריך.

אז על מה אכתוב היום בסימן יום האישה? על שני דברים. הו'אופונופונו ועבודת הסמינריון שלי בקורס טראומה בקולנוע אמריקאי.


הו'אופונופונו

ד"ר הו לן, Dr Hew Len אומר באחד הראיונות עימו שהבסיס לתחושה הקשה של הניצול והאלימות כלפי נשים נוצר כבר בגן עדן. כשאלוהים שואל את אדם "למה אכלת מהתפוח?" מה עושה אדם? מפנה אצבע ומאשים את חוה- היא שכנעה אותי. בראשית ג' פסוק 12: "ויאמר האדם האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל".

שבו עם זה רגע.



אדם וחוה יחד בסיפור הזה, לכל אחד ואחת בחירה האם לאכול או לא לאכול מהעץ, שניהם בחרו לאכול. זה לא שמתואר שחוה שכנעה ושידלה את אדם לאכול. אבל הוא מיתמם, אין לו קשר למעשה.

ד"ר הו לן מתייחס לתסמונת גיל המעבר של נשים; גלי חום וכד', כאל סממנים של כעס וזעם עצורים באישה שמתבטאים כך. הוא אומר שהוא לא יכול לדמיין מצב שהאל/אלוהים/Divine... יגרום לכזה סבל כעונש.

(לפוסט הקודם בנושא הו'אופונופונו)

 

עבודה סמינריונית ומיזוגיניה

לפני שנה בערך כתבתי עבודה סמינריונית לתואר הראשון בקורס על טראומה בקולנוע אמריקאי. בחרתי להרחיב על נושא שבקושי התייחסו אליו בספר הלימוד ובקורס, מיזוגיניה- שנאת נשים.

וואי כמה שהמנחה שלי לא אהב את זה. כבר בטיוטות הוא קטל מה שכתבתי בהתנגדות גדולה. החלטתי שאני הולכת על זה וכותבת הכל, גם ככה אין מצב שאעשה תואר שני אז אין לי מה להפסיד. בהערות על העבודה עצמה המנחה המשיך להעיר בלי קשר כל כך למה שכתבתי. אגב, הדבר השני שבחרתי להרחיב עליו הוא חרדת מעקב, אבל עליו לא קיבלתי אפילו מילת ביקורת אחת, אפילו לא פסיק שלא היה במקום.

הסרטים שניתחתי היו המופע של טרומן (פיטר ויר. ארה"ב, 1998) וטרמינל (סטיבן ספילברג. ארה"ב, 2004). לכאורה לא הסרטים שקופצים לראש בקונטקסט הזה. ובגלל זה בדיוק רציתי להראות עד כמה ההדרה, היחס המפלה, הפחד מנשים- מופיע בכל מקום, מחלחל לו בלי שאנחנו מרגישים ומרגישות כי זה ככה ביום יום, זה ככה בעולם הקולנוע המיינסטרים וכו'. לא צריך שאישה תרצח כדי לדבר על האפליה העצומה בחברה.

בעבודה הראיתי שוב ושוב איך מיזוגיניה מופיעה באופן נרחב בסרטים האלה. היחס לנשים מפלה אותן לרעה והייצוג שלהן עושה להן אבל לעומת ייצוג הגברים. הן לא גיבורות הסרטים (פרוטגוניסטיות או אנטגוניסטיות), הן טיפשות, רעות, חסרות חשיבות, היסטריות, משתמשות במיניות שלהן לרעה והן נועדו להיות בשירות הגבר. האלביתי (בקצרה, האלביתי הוא מונח של פרוייד שקשור לבעתה שחווים גברים מול ייצוג הביתי בנשים, במיוחד כשמדובר בייצוג של איברים אינטימיים של נשים, רחם וכו'), גם הוא נוכח בעיקר בסרט המופע של טרומן ומוסיף אלמנט של בעתה לחוויית הצפייה הסרט. הגברים לעומת זאת הם בראש ובראשונה גיבורי הסרטים, הפרוטגוניסטים וחלקם מוקפים בדימויים נשיים ובנשים שמרעות להם. בנוסף אפשר לראות בצורה ברורה שבשני הסרטים ישנן יותר דמויות של גברים שעוזרים לפרוטגוניסטים מאשר דמויות של נשים.


אחד הדברים שהרגיזו במיוחד את המנחה שלי היה מבחן בקדל (Bechdel Test) https://bechdeltest.com

שקרן חדד טאוב יועצת זוגית חכמה הכירה לי אותו. המבחן לא נועד לבחון האם הסרטים פמיניסטים או מיזוגיניים. אלא למדוד את אופי הנוכחות האקטיבית של נשים בסרטים והאם הנשים מוצגות כדמויות עגולות או שטוחות. במבחן ישנם שלושה מדדים אשר מתבססים אחד על השני: 1. האם מופיעות לפחות שתי נשים בסרט שיש להן שם. 2. האם שתים מהנשים האלו מדברות בניהן. 3. האם השיח אינו על גבר. לפי מדד בקדל שני הסרטים, המופע של טרומן וטרמינל אינם עומדים במבחן. בשני הסרטים מוצגות נשים בשמן אך התנאים האחרים לא מתקיימים. כאשר לא מתקיים שיח בין נשים בסרטים זה יכול להצביע על יחס מיזוגיני של החברה כלפיהן ועל כך שלנשים אין מה לתרום בשיח משמעותי. תחשבו רגע כמה המבחן הזה גאוני. הוא יושב בול על נקודת הקושי בלי מיליון מילים, מחקרים ופלפולים. בפשטות מול העיניים. בבקשה, תראו בעצמכם/ן.

בעבודה כמובן הרחבתי עם המון תיאוריות ודוגמאות, כל פעם נחרדתי עוד קצת, תמיד עם עווית ואנחת ייאוש.

יש לנו עוד דרך. לנשים ולגברים.


יום האישה שמח.

36 צפיות0 תגובות