במשפחה שלי לא אוהבים ריטלין וכל פעם אני מזכירה להם כמה הריטלין עוזר לי. כאילו דווקא. כמה תשומת לב אני צריכה עם הנושא הזה. מה אני מנסה להוכיח לעזאזל? יכול להיות שאני צריכה אישור מההורים שלי על זה שיש משהו שאני מטופלת בו, ההורים שלי לא מאמינים בטיפול, שום טיפול. אני תמיד מרגישה שטיפול זה משהו שמאיים עליהם.
שיחות שקשורות להפרעת קשב עם ההורים שלי נשמעות בקצרה ככה:
אני: האימפולסיביות, הוויסות התחושתי... גם קשורים להפרעת קשב. הריטלין ממש עוזר...
אמא שלי: תמיד הסתדרת יפה מאוד, אני לא מבינה למה את חושבת שיש לך הפרעת קשב.
אבא שלי: בן של חבר שלי התחיל לקחת ריטלין ונהייה עשיר.
זהו.
העבודה של ביירון קייטי
מתוך דף שפוט את רעך:
רקע לסיטואציה לחקירה: לפני שבועיים ארוחת ערב אצל ההורים שלי ושוב אני מעלה בצורה קורבנית מובהקת ועדיין לא ברורה, את נושא הריטלין. בן ה-19 שלי מיד קופץ ובפנים רציניות ויודעות כל מצהיר "ריטלין זה סם!". אמא שלי בתורה, "כל תרופה שלוקחים לאורך זמן, זה לא טוב. היית ילדה פעילה בנוער העובד, למה את חושבת שאת צריכה ריטלין? גם אני בבית ספר לא הוצאתי ציונים גבוהים כי החומר לא עניין אותי ובאוניברסיטה כן."
אווווף
סיטואציה לחקירה:
ארוחת שישי לפני שבועיים, אני מתווכחת עם אמא שלי על הצורך לקחת ריטלין והיא אומרת שאני לא צריכה.
משפטים לדוגמא מתוך דף שפוט את רעך:
1. אני מאוכזבת מאמא שלי מפני שהיא לא מנסה להבין אותי.
2. אני רוצה שאמא שלי תשמח שאני לוקחת ריטלין.
3. אמא שלי צריכה להסכים איתי.
4. אני זקוקה שאמא שלי תדבר איתי בפתיחות על הפרעת הקשב.
5. אמא שלי: פחדנית, אטומה.
6. אני לא רוצה לחוות שוב לעולם את התחושה שאמא שלי לעולם לא תבין אותי.
חקירת מחשבה:
דוגמא לחקירה: סעיף 3- אמא שלי צריכה להסכים איתי.
1. האם זאת האמת? לא.
2. מדלגת לשאלה 3.
3. איך אני מגיבה, מה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה, אמא שלי צריכה להסכים איתי?
אני נעצבת, מרגישה במלחמה ארוכת שנים על הכרה במי שאני. הפרעת הקשב היא חלק כל כך מרכזי בהתנהלות שלי וכל מה שאני אומרת לא מתקבל. אני ממשיכה לנסות להדגים ולשכנע למה כן יש לי הפרעת קשב. אין באמת שיחה. רק חצאי משפטים על הדרך כזה בסלון, תוך כדי תנועה. מתחיל וויכוח קטן וחסר פשר ואני מרגישה מקופלת. הפנים שלי מתעוותות בפרצוף של חוסר שביעות רצון. אני מגלגלת עיניים. אני מדמיינת את סוף השיחה שיגיע עוד דקה שתיים בלי שום התקדמות לשום מקום. אני מנסה להסביר שזה שהייתי בתנועת נוער לא אומר שאין לי הפרעת קשב. ושזה שלא היו לי ציונים גבוהים עד האוניברסיטה זה לא אומר שהחומר היה משעמם. עולה לי בראש זיכרון של אחי הקטן שחשבו שיש לו דיסלקציה ואיך שההורים שלי נלחמו בזה שאין לו. רק שלא יצטרך גם טיפול ושלא יכתימו לו את העתיד. תמיד הרגשתי שדיסלקציה למשל יכולה להרוס את העתיד. בזמן בית הספר והתיכון עדיין לא "המציאו" הפרעת קשב. ואני מדמיינת את הפחד של אמא שלי אם יוכח שאני פגומה. מה זה אומר עליה ומה זה אומר על העתיד שלי. אני מרגישה כל כך לא מובנת. ברור שלא רציתי לקחת כל יום ריטלין, כי ריטלין זו תרופה ואמא שלי תמיד נגד תרופות. וגם חשוב להסתדר בכוחות עצמי ולא להיות חלשה ולהזדקק לתרופה. באותה סיטואציה אני מנסה שוב לרגע קט לפתוח את המקום הכואב שלי ולחשוף אותו למרות שאני יודעת שאמא שלי לא יכולה להכיל את זה. אני מכאיבה לעצמי ואולי גם לה.
4. מי אהיה באותה הסיטואציה בלי המחשבה, אמא שלי צריכה להסכים איתי?
לא נראה לי שבכלל אעלה את הנושא. ואם כבר הוא עלה אז אבקש לדבר עליו בישיבה ולא מעל ההתרחשויות בסלון. אתייחס לנושא בחשיבות ואפנה לו זמן ומקום ראויים אבל קודם כל אבדוק אם זה באמת חיוני. אעצור ואשאל למה אני שוב מעלה את הנושא הזה? אהיה יותר אמפתית לאמא שלי ולכך שהיא מעוגנת בדיעות שלה על פי נסיון חייה ולא אנסה לכפות את הדיעות שלי.
5. היפוכים:
משפט- אמא שלי צריכה להסכים איתי.
היפוך לניגוד:
אמא שלי לא צריכה להסכים איתי.
דוגמאות:
אמא שלי דואגת לי ועומדת על הרגליים האחוריות כדי שלא אקח תרופה לאורך זמן מתוך הדאגה הזו. וזה חשוב.
זה שאני אומרת שיש לי הפרעת קשב זה לא אומר שאמא שלי צריכה להסכים עם זה שאני סובלת או סבלתי ממנה. היא לא רואה ככה את המציאות וזו זכותה.
היא לא צריכה להסכים איתי כדי ש- א. אפסיק להציק לה. ב. אפעל לפי מה שנכון לי.
היפוך לאחר:
אני צריכה להסכים עם אמא שלי.
דוגמאות:
אני מרגישה פתאום חמלה. למה אני מקשה עליה כל פעם?
למה אני מאתגרת את האני מאמין שלה ברצון ילדותי לאישור?
אני יודעת שאעשה מה שטוב לי גם בלי האישור אז מספיק להכאיב לה.
אני צריכה להסכים לעזוב אותה בשקט.
היפוך לעצמי:
אני צריכה להסכים עם עצמי.
דוגמאות:
אני צריכה להסכים עם עצמי שדי לחפש אישורים מההורים או מכל מקום או מקור אחר.
אני צריכה להסכים עם עצמי שההצפה של הנושא הזה לא פותרת שום דבר, לא משיגה שום תוצאה חיובית ולכן אני יכולה לחיות בטוב עם השינויים שאני עושה גם בלי האישור הזה.
אני צריכה להסכים עם עצמי שבגילי המופלג יש לי כלים להתמודד עם העולם בלי האישור של אמא שלי.
(אני מאוד ממליצה לקחת מחשבה לחקירה מכל סעיף). כדי לקצר כאן, אני קופצת לסעיף 5 בדף השיפוט.
בסעיף זה אהפוך כל מילה ואח"כ אבדוק איך המילה המקורית נכונה לגבי באותה סיטואציה.
א. אמא שלי פחדנית: אמא שלי אמיצה.
זה נכון כי היא הולכת עם האמונה שלה ולא מתכופפת כשאני מנסה להראות לה אחרת. למרות שזה יכול לגרום לי לכעוס, להיעלב וכו'. היא לוקחת את זה בחשבון ונשארת בעמדה שלה.
אני פחדנית: זה נכון כי אני נלחצת ולא עונה תשובות מאוד חכמות. אני בעמדת נחיתות, רוצה שהיא תבין אותי. שפת הגוף שלי מקופלת, אני מגינה על עצמי בחצי פה.
ב. אמא שלי אטומה: אמא שלי פתוחה.
זה נכון כי היא כן מקשיבה ומנסה גם לחשוב על סיטואציות מהעבר שלדעתה מסבירות מה אין לי הפרעת קשב. היא לא סותמת לי את הפה או אומרת שהיא מוכנה לדבר.
אני אטומה: בגלל שאני שוב מראש מובילה למבוי סתום. אני לא משנה את הסטינג או משהו אחר. אלא חוזרת כל פעם על איזה משפט שקשור להפרעת קשב ומצפה שיבינו אותי פתאום.
סעיף 6: אני לא רוצה לחוות שוב לעולם את התחושה שאמא שלי לעולם לא תבין אותי.
אני מצפה בכיליון עיניים לחוות שוב את התחושה שאמא שלי לעולם לא תבין אותי.
דוגמא: אמא שלי מנסה להגן עלי לפי השקפת עולמה. עם ההבנה הזו אהיה יותר פתוחה להקשיב לה ואוכל לנסות לענות על הפחד שלה או על מה שאני חושבת שהיא לא מבינה בצורה יותר נעימה וקונקרטית. אני גם מוכיחה לעצמי שאני עושה מה שאני צריכה לעשות בלי האישור שלה וזה מאוד חשוב משום שאנחנו לא מסכימות על כמה דברים. אזכיר לעצמי שאמא שלי היא תמיד הכי בשבילי ואוהבת אותי הכי שבעולם. ושאין לי צורך להתעמת איתה כדי לזכות באישור או באהבה שלה. היא מקבלת אותי למרות שאנחנו לא מסכימות ואוהבת אותי ללא תנאים ובלי קשר לשום דבר שאני חושבת או עושה.