נוגעת בברכיים, בעדינות. תרגיל בפוטותרפיה

אפשר לצלם בטלפון הנייד ולצייר אח"כ על הצילום בטלפון. אפשר גם להדפיס את הצילום ולצייר עליו.

מה קורה עם הברכיים שלי? אוף!

לפני כמה שנים הרגשתי שהברכיים שלי מנווטות אותי. מאז שהתחלתי לרוץ ואח"כ שני סיבובים עם הקייקים בחופשה... אווץ! כל הזמן הן כואבות ולפי זה אני מחליטה לאן ללכת, כמה ללכת, איזו פעילות לעשות. זה מרגיז ומגביל. אז יצרתי מערך תמיכה, פילאטיס, כירופרקטיקה, מדרסים, ובלמתי את הכאב. החיים טובים.

לאחר זמן מה הרגשתי מוכנה להשתתף, לא פחות ולא יותר, בשיעור זומבה. כל כך חיכיתי לחוויה. לא עוד לצאת לסיבוב ההליכריצה בשעת בוקר מוקדמת, מעכשיו אני בתוך אולם בשעה נורמאלית, בלי חום ובלי אובך. איזו אנרגיה, המוזיקה, הצרחות של המדריכה. אש! אבל הברך לא מסתובבת בשום אלגנטיות, גם לא של קיפוד, ובלילה התוצאות ןהכאב. ואיזה ייאוש.

כדי להבין מה קורה כאן צילמתי את הברך שלי, צילמתי וחשבתי מהי זווית הצילום, למה צילמתי כך? למה הברך מטושטשת? נכנסתי "לראש" של הברך המואנשת והתחלתי לכתוב על הברך בגוף ראשון- מנקודת המבט שלה: "אני ברך שמאל. לפני כמה ימים הקפיצו אותי וסובבו אותי ללא רחמים. למרות התרעותיי לא הקשיבו לי ועכשיו אני כואבת. כאב עמום כזה שלא מרפה, מטשטש. כמה צפוי. אני מכירה את עידית, יש לה בעיה לזאת, היא רוצה לזרז גם איפה שהזירוז לא אפשרי. רוצה לקפוץ ולחיות בקצב מהיר, בדילוגים. רוצה להשתיק אותי..." אחרי הכתיבה ציירתי על הצילום דגשים כואבים.

הינה נופל האסימון. על מה אני מתעקשת? על פעילות שכבר לא מתאימה לי? ולמה? וכן, אני מבינה שזו תבנית ושואלת את עצמי איפה עוד אני מתנהגת ככה?

במקרה הזה זיהיתי את הצורך שלי בריחוק- בנקודת מבט שהיא כמו לא שלי. כלומר, אני לא אגיד לעצמי בצורה כל כך ברורה איפה טעיתי, (ובכלל אני לעולם לא טועה). הברך כן תגיד! אני יוצאת ונכנסת אל עצמי ומוצאת את התשובות הרלוונטיות לי. עשיתי לי טריק.