הרעש רודף אותי

לחיות עם הפרעת קשב.

(to make a long story short...)

הסעתי את שני הארנבונים שלי לתספורת אי שם בפתח תקווה. אחד מסתפר והם צריכים לנסוע יחד כדי שישארו ב"בונדינג" ולא יחזרו עם ריחות שונים שיגרמו להם לריב.

כבר כשאני כותבת את זה אני מבינה שרק חברות עם הפרעת קשב יכולות לקרא את זה ולהבין את ההתרוצצות ובזבוז יום שלם על הדבר הזה. אחרות, מיושבות ומסודרות יסתכלו עלי לרוב עלי בחוסר הבנה מוחלט, בפנים שמביעות סוג של פליאה עם מה נסגר איתה? אבל זה לפוסט אחר.

מגיעה למספרה ומפקידה את הארנבונים. אני יודעת שיש כאן קניון חיצוני עם פינות ישיבה נסבלות, כבר הצלחתי לשבת לקרא פה. עכשיו הבאתי מחשב לעשות כמה דברים.

אבל- משפצים כאן. משני צידי הרחוב, את שני חלקי הקניון או את האזור ליד. באמת שאני לא יכולה לעמוד באכזבה הזו. ברוב תושייה ראיתי שיש פה גם מרכז ספורט, בטוח יש שם איזה שולחן ושקט. נכנסתי, ביקשתי להתמקם ונענתי בהפתעה אך בחיוב. יש! ואז, התחילו לנקות לידי את כל הכניסה (שאני יושבת בה) עם מכשיר חשמלי מרעיש במיוחד.

התסכול גואה, שוב אני מרגישה שעושים לי דווקא (לא יודעת מי אלו ה"עושים"), הפנים שלי מתכווצות, הנשימה משתנה ואני חשה תסכול גדול.

Image by macrovector on Freepik click to follow


אני מבינה שזה זמן ל"עבודה" של ביירון קייטי. ולוקחת לחקירה את המחשבה "הרעש רודף אותי".


למה אני חוקרת מחשבות ואמונות?

ד"ר ג'יל בולטה טיילור, חוקרת מוח שחטפה בגיל 37 שבץ מוחי והשתקמה ממנו באופן מלא לאחר 8 שנים, כותבת שוב ושוב בספר שלה "התקף התובנה שלי" בדרכים שונות עד כמה יש לנו אפשרות בכל רגע לבחור את המחשבות שלנו ואת הרגשות.

"רובנו איננו מבינים שאנו עוסקים כל הזמן בבחירה לא מודעת של דרכי תגובתנו. קל כל כך להתפס בחיווט של ההיגביות המתוכנתת מראש שלנו (המערכת הלימבית) עד שאנו חיים את חיינו בהסתמך על ניווט של טייס אוטומטי. למדתי כי ככל שתאי המוח העילאיים שלי קשובים יותר למה שמתחולל בתוך המערכת הלימבית שלי, כך גדלה השליטה שלי במה שאני חושבת ומרגישה... בטווח הארוך, אני מקבלת עלי אחריות למה שאני מכניסה לתוך החיים שלי". עמוד 176

כמובן שבירון קייטי בנתה את "העבודה" על הנחת היסוד הזו. לכן אני חוקרת. כדי ללמוד לעצור, לצאת מהאוטומט, לסגל הרגלים חדשים שתומכים בי במיוחד עם הפרעת הקשב שאני לא מוכנה שתנהל אותי יותר. (וויסות תחושתי לקוי הוא לגמרי חלק מהפרעת קשב, כך גיליתי מהקשבה לפודקאסט "אנשי הקשב"). הרגל אחד שאימצתי זה, לקחת כל יום רטלין! לכן אני יכולה לשבת ולכתוב עכשיו. בינתיים סיימו לנקות סביבי, יש רק רעשי רחוב רגילים שאני יכולה לתייג אותם כרעש לבן בסה"כ.

 

תהליך החקירה של "העבודה"

סיטואציה:

פתח תקווה קניון גנים, אני מחפשת מקום שקט לעבוד בו, מוצאת מרכז ספורט ואז גם כאן מתחילים לנקות ולהרעיש עם מכשיר שטיפה.


מחשבה לחקירה:

הרעש רודף אותי.


4 שאלות:

1. האם זאת האמת? אני נכנסת לשקט שלי ומנסה להבין ולהרגיש את השאלה הזו. באותו הרגע התשובה היא כן.

2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת?

אני שוב נכנסת לשקט של השאלה ועונה "לא". הסיבה שעניתי "לא" היא שעלתה לי המחשבה שלרעש אין רצון כלשהו כלפי, אני מאנישה אותו. לכן התשובה היא לא.


3. איך אני מרגישה, מה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה "הרעש רודף אותי"?

אוי, אני מיד מרחמת על עצמי, מרגישה ייאוש בגוף, הכתפיים שלי נשמטות, אני רוצה להתקשר להתלונן לחברה טובה על מר גורלי, לשתף אותה שתבין אותי. אני מנסה להתנהג כאילו לא קרה כלום. מתמקמת, מוציאה את המחשב. משחקת אותה גיבורה. מחשבת לאן עוד אני יכולה ללכת. מרגישה מסכנה, קורבן של המציאות הכל כך לא הוגנת. ארגנתי הכל כל כך יפה ועכשיו התכנית השתבשה. למה זה קורה לי כל פעם?

אני משווה את עצמי למי שעובדים עם מחשב בבתי קפה כאילו כלום ומרגישה קנאה גדולה.

בעסק של מי אני נמצאת (חיזרו לשאלת העסקים) כאני מאמינה למחשבה שהרעש רודף אותי? בעסק של אלוהים, אין לי שליטה על מה שקורה עכשיו עם הרעש סביבי. כן יש לי שליטה מסוימת על התגובה שלי.

המחשבה הזו משרתת אותי בכך שהיא מפנה אותי ל"עבודה", הא מזכירה לי שאני צריכה לעבוד על הקושי ולא לחזור כהרגלי על תחושת הקורבנות והמסכנות. המחשבה מזכירה לי שאני יכולה להגיב אחרת וכדאי לי לנסות.

מי אני מפחדת שאהיה אם לא אוכל להאמין למחשבה שהרעש רודף אותי באותו הרגע? אני מאוד רגילה להתקרבן, לכן אני מפחדת שאם לא אוכל להאמין למחשבה אז לא יהיה לי לאן לתעל את הרגשות שעולים בי ולכן אצטרך לעבוד מנטלית יותר קשה ולבחור בדרך החדשה של אימון המוח, של ההתבוננות והלמידה. כן, זו דרך קשה שאני לא מכירה. את ההתקרבנות אני מכירה טוב, לא קל לי שם אבל מוכר.


4. מי אהיה באותה סיטואציה ללא המחשבה "הרעש רודף אותי"?

אולי אשאל את המנקה כמה זמן יקח הנקיון. אולי אשאל אם יש עוד חדר פנוי. אהיה פחות ברגש ויותר בראש- אנסה למצא פתרון במקום להתקפל לתוך הסבל. אמשיך לשמוח על תושייתי להכנס למרכז הספורט ואשבח את עצמי על כך. אעמוד את גודל המבואה ואבין שהמקום די נקי ולא מאוד גדול כך שבטח לא יקח יותר מכמה דקות לנקות אותו. בסה"כ אהיה יותר פנויה לחשוב על המצב ספציפית מאשר להכנס לנסיונות העבר הכושלים לעבוד ברעש.


היפוכים ודוגמאות להיפוכים:

- היפוך לשלילה- הרעש לא רודף אותי:

הרעש עושה את שלו, אין לו קשר אלי. הוא ניטרלי לחלוטין.

תכננו לנקות כאן לפני שבאתי כך שהרעש לא חשב; אה יופי, עידית הגיעה, זה הזמן להתחיל.


- היפוך לאחר - אני רודפת את הרעש.

אולי דוגמא לכך היא שהנוכחות שלי במקום מפריעה למכשיר לנקות סביבי. באופן כללי נראה שאני נמשכת לרעש, עוברת ממקום רועש אחד לשני במקום באמת למצא שקט. יכול להיות שאין מקום שקט?

השקט אמור ויכול להיות גם אצלי ולא רק חיצוני.


- היפוך לעצמי – אני רודפת אותי.

כן, אני מסתובבת סביב הזנב של עצמי במשימתיות גדולה למצוא שקט, לשנות את המקום הגעתי אליו. אני לא רואה שהמקום הזה יחזור להיות יחסית שקט עוד כמה דקות ונכנסת למצב האוטומטי של לחץ, מגננה ומסכנות.


- היפוך למחשבה – במחשבה שלי הרעש רודף אותי.

שוב זה נכון כי לרעש אין רצון. אני מתורגלת לחשוב ולהרגיש לחץ במקומות רועשים ולא עוצרת לחשוב על זה ברגע האמת. אני פועלת באוטומט מחשבתי.


- היפוך למילה נגדית – ההפיך מרודף הוא? אני קצת מסתבכת ומחפשת היפוך. משחרר! "הרעש משחרר אותי". עולה לי חיוך על הפנים. וואי, אם רק אאפשר לעצמי להיות יותר ערה ובשליטה לוויסות התחושתי, יותר חזקה נפשית כדי להתמודד עם המצב האובייקטיבי סביבי ולא אקח אותו אישית, זו תהיה קפיצה גדולה. אוכל להיות רגועה יותר, שקולה יותר, מחוייכת יותר.

 

אני נושמת נשימה עמוקה. הייתי מרוכזת בחקירה ולא שמעתי את כל השיפוצים מעבר לרחוב כבר דקות ארוכות. מצב היפר פוקוס אולי. הינה אני מרוכזת ועושה דברים תוך כדי רעש. יש לי ממש הוכחה.

תודה ל"עבודה" ולחקירה. כמה מאירות עיניים אתן. תודה קייטי. אני מרגישה שמגיעה לי תפיחה על השכם ונשיקה על המצח! עשיתי מהלימון לימונדה.

23 צפיות0 תגובות