בחצי שנה האחרונה אני מגיעה לחוות החופש בעולש. החווה היא בית לבע"ח שניצלו מתעשיות המזון האכזריות. והיא המקלט הנפשי שלי. (בואו איתי לסיור). לפני כמה ימים חוות החופש יצאה בקמפיין גיוס המונים, ואני כשגרירה של החווה הצבתי לעצמי יעד גיוס של 3000 ₪. בראש שלי זה לגמרי אפשרי, אני מכירה מספיק אנשים שיכולים לתרום.
אבל מכאן הכל מסתבך. רק 7 אנשים תרמו בחמשת הימים הראשונים ואני חיה בסרט. בסרטים יותר נכון.
שלב ראשון, מילוי דף שפוט את רעך:
סיטואציה: יום שלישי בבוקר, 5 ימים לתוך הקמפיין, אני נכנסת לקישור שלי ורואה ששבעה אנשים תרמו.
1. אני (רגש) מאוכזבת על מי החברים שלי מפני ש לא תורמים למרות שביקשתי.
2. אני רוצה שלפחות 80 אחוז ממי שאני פונה אליהם, יתרמו.
3. החברים שלי צריכים להראות לי שהם תומכים בי.
החברים שלי צריכים להוכיח שבע"ח חשובים גם להם.
4. אני זקוקה לתחושה של שותפות.
אני זקוקה להוכחה שהחברים שלי אוהבים ומעריכים אותי.
5. החברים שלי: קמצנים, לא אכפת ממני, מזלזלים בי, לא מבינים אותי.
6. אני לא רוצה לחוות שוב לעולם, לא אהובה ולא מוערכת.
יאללה לעבודה של ביירון קייטי
משפט לחקירה (סעיף 1 בדף השיפוט): החברים שלי לא תורמים למרות שביקשתי.
1. האם זאת האמת? לא. (קפיצה לסעיף 3)
3. איך אני מגיבה ומה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה שהחברים שלי לא תורמים למרות שביקשתי? אני מרגישה נטושה, בא לי שהאדמה תבלע אותי. אני מרגישה שאני נכשלת במשהו שהיה לי ברור שיהיה לי בו גב ותמיכה, והדהוד. אני מאוכזבת ושופטת את החברים שלי על זה שאין להם לב. שהם לא מרגישים עד כמה הקמפיין הזה חשוב. ואפילו אם להם זה נראה לא הכי חשוב, שיתרמו בגלל שביקשתי, כי זה חשוב לי ואני חשובה להם. אני מצפה שיאמינו לי שאם אני מבקשת כסף - וזה לא משהו שאני עושה - אז כנראה שזה באמת מאוד חשוב לי. עוברות לי תמונות של בע"ח בחווה, הם כל כך מופלאים ומתוקים, רוך וטוב לב. וכולי מתמלאת חמלה ואהבה כלפיהם. עצוב לי מאוד שאנשים שאני אוהבת לא רואים את המצב שלהם כמוני. לא שותפים שלי לחזון. עולות לי דמעות בעיניים ואני מרגישה בלי אנרגיה. אני כל הזמן חושבת איך אני יכולה לשכנע, לגרום להם להבין את החשיבות של גיוס ההמונים הזה. אני נמצאת לגמרי בעסק של האחרים/החברים כשאני מאמינה למחשבה הזו. הרי אני יודעת שאין לי שום שליטה עליהם, אני גם לא בדיוק אוהבת לשלוט. אין לי השפעה על ההחלטה שיחליטו בעקבות פוסטים שאני מפרסמת. המחשבה הזו משרתת אותי בזה שאני נמצאת במקום מוכר בו אני זו מי שלא מתייחסים אליה, מזלזלים בה. זה גורם לי לחשוב מה אני עושה לא בסדר, למה אני כזאת לא דוחפת ואסרטיבית. אני שמה לב שאני מתחילה לסמן מי כבר לא חבר שלי, מי הפנה לי את הגב. המשקל של התרומה משתלט לי על הדימוי העצמי שלי מול החברים שלי. עצוב לי מאוד. בא לי להגיד להם, תתרמו בשם שלכם, אל תהיו אנונימים, תהיו גאים בתרומה הזו. אני מרגישה שזה לא בסדר שאני נכנסת לכולם לכיס, איזו זכות יש לי? ומצד שני אני מבקשת מה שלדעתי הוא סכום קטן שאבקש פעם בכמה שנים. בגוף אני מרגישה חוויה של דחויה, שלא רוצים אותי, שהודפים אותי. אני מרגישה ילדה שעומדת בפינה של הכיתה כשכל הילדים משחקים יחד. אני מרגישה אווטסיידרית, איך יכול להיות שהמטרה הזו לא חשובה גם למי שסובב אותי?
4. מי אהיה באותה הסיטואציה, בלי המחשבה: החברים שלי לא תורמים למרות שביקשתי.
אהיה הרבה פחות שיפוטית ולא אכנס לשיקולים של כל אחד. לא אתנה את האהבה או ההערכה שלהם בתרומה. אהיה ביותר בחמלה לעצמי ואראה את מי שכן תרמו. ארגיש גם שאני מוותרת לעצמי בזה שאני לא ממשיכה לפנות לאותם אנשים. אבין שעל הכתפיים שלי החווה לא תקום או תיפול ולכן כל התגובה שלי היא אגו מפואר שרוצה הכרה.
היפוכים למחשבה: החברים שלי לא תורמים למרות שביקשתי.
היפוך לשלילה: החברים שלי כן תורמים למרות שביקשתי. דוגמא: תכלס, שבעה תרמו. כן משתתפים בגיוס תרומות לחוות החופש. ואני מקטינה אותם כי פניתי לחמישים. כשהחברים שלי כותבים לי שאני אלופה הם אולי רואים בזה תרומה לאגו ולמצב רוח שלי, זו ההכרה שהם מסוגלים לה כעת.
היפוך לאחר: אני לא תורמת למרות שהחברים שלי ביקשו. דוגמא: ביום יום אני לא תורמת לכל פוסט התרמה שחברים שלי שולחים. אני בוחרת למה ולמי לתרום. אף אחד לא חייב לי שום דבר. אני גם לא הולכת לכל הופעה או תערוכה שמכרים שולחים לי להגיע אליהם. והרבה מהחברים שהנחתי מראש שיתרמו, לא שלחו לי מעולם בקשה לתרומה עבור מטרה שחשובה להם.
היפוך לעצמי: אני לא תורמת למרות שביקשתי. זה דווקא מתקשר לי לעובדה שאני תורמת מעל לפופיק, כלומר, למרות שאני במינוס. התרומות גורמות לי לתחושה של מסוגלות, שלא משנה מה, אני עדיין יכולה לעזור. ולמרות שאני מבקשת מעצמי לחסוך, בתרומות אני לא מקצצת, לא עכשיו ולא בקורונה. כלומר, התרומה עבורי היא סימן ליכולת שלי לתת ומסתבר שזה מאוד חשוב לי ויוצר תחושה של עצמאות מתוך נתינה. התרומה מחזקת אותי ומאוד רגשית אצלי. אני לא יכולה לצפות מאחרים להרגיש כמו שאני מרגישה.
חקירה של משפט 2 מדף השיפוט: אני רוצה שלפחות 80 אחוז ממי שאני פונה אליהם, יתרמו.
1. האם זאת האמת? כן.
2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת? כן
3. איך אני מגיבה ומה קורה כשאני מאמינה למחשבה: אני רוצה שלפחות 80 אחוז ממי שאני פונה אליהם, יתרמו.
אני במירוץ, ובמאבק על הדימוי העצמי שלי. כל הזמן מודדת מי אוהב אותי ולמי אכפת ממני. אני שוב מרגישה לבד ונטושה. כל אישור הוא חיצוני. אני כמובן נמצאת בעסק של האחר, אין לי שליטה על התגובה לבקשה שלי. ובעצם אם אני מבקשת למה אני מתייחסת לזה כדרישה? כהוכחה לאהבה והכרה? אם לא אאמין למחשבה הזו אני מפחדת שלא אמשיך לנסות, המחשבה הזו היא גם דחיפה להגיע ליותר אנשים ולהמשיך לנסות, האכזבה כל כך לא נעימה ואני רוצה לחוות את האהבה, כך ששווה לי לנסות עוד פעם.
4. מי אהיה באותה הסיטואציה בלי המחשבה: אני רוצה שלפחות 80 אחוז ממי שאני פונה אליהם, יתרמו.
אהנה ואודה על כל תרומה, התרומות שכן קורות ימלאו אותי ולא אקטין את המשמעות שלהן. אשים לב שאני פונה גם להרבה מכרים ולא רק לחברים קרובים. בראש שלי כולם חברים שלי וכואב לי שחברים לא תורמים. אבל אולי אני גם מגדירה חברות בצורה שנוחה לי עכשיו להגדיר. כלומר, גם אם אני רואה אנשים או מתכתבת איתם הרבה, זה לא מאמת אומר שהם חברים שלי ושאני חברה שלהם. תמיד אני אומרת שיש לי 2 חברות. וכל השאר זה הבונוס הכי שווה בעולם.
היפוכים למחשבה: אני רוצה שלפחות 80 אחוז ממי שאני פונה אליהם, יתרמו.
היפוך לשלילה: אני לא רוצה שלפחות 80 אחוז ממי שאני פונה אליהם, יתרמו. דוגמא: אני רוצה להרגיש קלילות ולא כובד, עומס, לחץ ומועקה כשאני חושבת על גיוס ההמונים הזה. זה לא טוב לי לבריאות. כל המדידות האלה יוצרות שיפוטיות מאוד חריפה שגם גורמת לי ללופ מחשבתי לא נעים שלא תורם לי בשום רובד.
היפוך לעצמי: אני רוצה לתרום לפחות 80 אחוז ממני (לעצמי). היפוך מוזר. אני לא מקדישה 80 אחוז מזמני לקידום הקמפיין למשל. אני גם הייתי שמחה אם המצב היה שהייתי תורמת לא מעבר לסכומים שאני יודעת שאני במינוס. אני מאוד רוצה ללמוד, לדעת, להתרגל, לפרגן לעצמי על מה שאני כן עושה לפחות ב 80%. למשל להכיר בזה שבכלל לקחתי חלק כשגרירה בקמפיין. שאני תורמת תשורות של צילום בחווה. (שזה ממש נהדר). שכן יש מי שתרמו לחווה בעקבות הפנייה שלי.
חקירה מסעיף 3 בדף השיפוט (בחירת מחשבה אחת). החברים שלי צריכים להוכיח שבע"ח חשובים גם להם.
1. האם זאת האמת? כן.
2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזאת האמת? כן.
3. איך אני מגיבה ומה קורה לי כשאני מאמינה באותה הסיטואציה למחשבה: החברים שלי צריכים להוכיח שבע"ח חשובים גם להם?
מגיל 3 עד 5 בערך הייתי בגן שולה תמרי במלחה שבירושלים. אני יודעת שהיו בגן תייש, צבים, דגים ויונים. לא יודעת או זוכרת מי עוד. שולה אהבה אותי מאוד וגם אני אותה. ואני חושבת שנהייתי בגיל 9 צמחונית כי החוויה בגן הייתה כל כך טובה עם הגננת שאיכשהו הבנתי שבעלי חיים זה לא אוכל. זה היה לי מאוד ברור. מאז לשמחתי גם אחותי צמחונית והילדים שלי. אבל היום אני רוצה שכולם יהיו טבעונים. שזו בדיוק ההוכחה שלחברים שלי אכפת מהחיים של בעלי החיים. וזה מטריף אותי. הלופ הזה, השינוי הקטן שאני עושה שלא מביא לשינוי גדול. אני מרגישה נזקקת בכל נים בגוף שלי להכרה של הסביבה שלי בסבל של בעלי החיים ובשינוי שלהם לטובת בע"ח. אני מודה שבחווה כל כך מוזר לי שכולם סביבי טבעונים וכולם כל כך שמחים לפגוש את בעלי החיים שאיתנו. החווה היא מיקרו קוסמוס קסום כל כך שקשה לי כל פעם לחזור ממנו למציאות (ועוד למלחמה). הרבה פעמים אני מרגישה את הכמיהה הזו שאנשים סביבי יפסיקו לצרוך אוכל ומוצרים מבע"ח. אני לא מבינה למה אם הם מכירים בסבל שנגרם הם עדיין לא מפסיקים. אני הכי שיפוטית בעולם ומדברת עם עצמי על דברים אחרים שאני לא עושה שיכולים לעזור לעולם. למשל, אני לא יודעת באיזה מפעלים מייצרים חפצים שאני קונה ב 10 ₪ או ב 1000 ₪. האם אני תורמת לעבדות? אני באמת לא יודעת ולא בודקת יותר מידי, רק מה שמתפרסם באופן מסיבי אני רואה. כשמישהו אוכל לידי בשר אני רואה את העיניים של בעל החיים מולי, אני רואה בראש סרטונים מהזוועות של איך הוא חי ואיך נשחט. זה קורע אותי. אני מבינה שהכדור הזה הוא בית ספר של החיים, זה לפעמים קצת מקל עלי. מאוד קשה לי לתת לאנשים לעשות את הבחירה שלהם. אני רוצה לשלוט בבחירות האלה. לצעוק פעם אחת די וזהו. כשאני מאמינה למחשבה שהחברים שלי צריכים להוכיח שבע"ח חשובים גם להם, אני מרגישה כבדה, חסרת אנרגיה, כועסת, מאוכזבת, עצבה, מיואשת, מנותקת וחסרת תקווה.
4. מי אהיה בלי המחשבה: החברים שלי צריכים להוכיח שבע"ח חשובים גם להם?
אשחרר כל אחד לנפשו. אפנים שלכל אחד יש את השיעורים שלו ללמוד כאן על הפלנטה הזאת. יהיה לי יותר קל לקבל את זה שלא בכוחי לשנות אף אחד. יהיה לי פחות משקל על הכתפיים ולכן אוכל להיות עם יותר אנרגיה בעשייה.
היפוכים למחשבה: החברים שלי צריכים להוכיח שבע"ח חשובים גם להם.
היפוך לשלילה: החברים שלי לא צריכים להוכיח שבע"ח חשובים גם להם. דוגמא: הם פשןט לא. אני גם לא מסתובבת בעולם ומנסה להוכיח משהו לחברים שלי. אני לא עושה לאף אחד טובה אם אני חברה שלו או לא. זה מה שקורה בפועל.
היפוך לאחר: אני צריכה להוכיח לחברים שלי שהם חשובים לי. דוגמא: אני צובעת בשחור מי שלא מסכים איתי בנושא הזה. או יותר נכון, בעננה אפורה. וזה ממסך את כל הקשר שלנו. אני צריכה לקבל את הבחירה שלהם לעשות מה שנכון להם ולא לחפש כל הזמן הוכחות לכך שהם דומים לי.
היפוך לעצמי: אני צריכה להוכיח שבע"ח חשובים לי. דוגמא: זה כנראה תמיד נכון. תמיד ארצה לעשות עוד ויותר למען בעלי החיים. הקושי הוא לשחרר את מי שסביבי מהמשימה הזו. אם אנדנד לאנשים שאוהבים אותי זה מוכיח לי שבע"ח חשובים לי יותר? כנראה שלא.
מחשבה מסעיף 4 בדף השיפוט: ( בחירת מחשבה אחת) אני זקוקה להוכחה שהחברים שלי אוהבים ומעריכים אותי.
1. האם זאת האמת? כן.
2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? לא.
3. איך אני מגיבה ומה קורה כשאני מאמינה למחשבה: אני זקוקה להוכחה שאוהבים ומעריכים אותי.
אני מרגישה מאוד לא אהובה ולא מוערכת. מאוד קטנה וחשופה. לא מוגנת. אחת שכל רוח קטנה יכולה להפיל. אני מאוד עצובה ושבירה. מרחמת על עצמי. החיפוש אחרי האהבה גורם לי להסתכל כל כמה דקות לראות אם עוד מישהו תרם. אני מתכנסת בעצמי, משתבללת. מרגישה מושפלת ומודדת את עצמי לפי מספר התורמים. זה מאוד מכווץ.
4. באותה הסיטואציה מי אהיה בלי המחשבה: אני זקוקה להוכחה שהחברים שלי אוהבים ומעריכים אותי.
אני אמשיך לפעול בלי קשר לתגובה של החברים שלי, אנסה להגיע למעגלים רחוקים יותר, לחשוב מיחוץ לקופסא. אוכל להזיז הצידה את האכזבה ולהמשיך קדימה בעשייה. אני גם אשחרר את החברים שלי מהמשימה לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. הרי התחושה הזו לא קשורה אליהם אף פעם.
היפוכים למחשבה: אני זקוקה להוכחה שהחברים שלי אוהבים ומעריכים אותי.
היפוך לשלילה: אני לא זקוקה להוכחה שהחברים שלי אוהבים ומעריכים אותי.
זה נכון, גם בלי האהבה שלהם או ההערכה שלהם, אמשיך לפעול למען זכויות בעלי החיים בקמפיין הזה. זה מספיק חשוב לי.
היפוך לעצמי: אני זקוקה להוכחה שאני אוהבת ומעריכה אותי. דוגמא: כן, אני זקוקה ללכת עם עמוד שדרה זקוף ולהמשיך לפעול. אז אמשיך להעריך את המאמץ והנחישות וההתמדה. אני מרגישה שהזרועות שלי מזיזות הצידה כל מה שלא חשוב, כמו השיפוטיות שלי כלפי החברים, ומתמלאת בתחושת מסוגלות להמשיך ולעשות הלאה. כי אני כן מאמינה בעצמי ואני יכולה לעשות עכשיו את מה שאני יכולה הכי טוב שאני יכולה.
סעיף 5 בדף השיפוט: לכל ביטוי אחפש מילה הפוכה והיפוך לעצמי:
החברים שלי: קמצנים. היפוך: נדיבים. דוגמא- הרעיפו מחמאות וכן היו מי שתרמו. אני קמצנית כי אני מסתכלת בעיקר על מה שאין, מה שלא. אני לא מפנימה את הטוב של מי שכן תרמו כי אני עסוקה בשיפוטיות והשוואות.
לחברים שלי: לא אכפת ממני. היפוך: כן אכפת ממני. דוגמא. הרוב הגיבו בדרך מפרגנת כל שהיא. לי לא אכפת ממני- נכון, אני נוטה לראות את מה שלא הצלחתי, איפה יכולתי יותר ושואלת כל הזמן למה ומתמסכנת.
החברים שלי מזלזלים בי. היפוך: החברים שלי מעריכים אותי. ליטרלי זה מה שהרוב כתבו. אני מזלזלת בי- נכון שוב, בגלל שאני מודדת את ההערכה והאהבה של החברים שלי בכסף. זה לא פייר.
החברים שלי לא מבינים אותי. היפוך: החברים שלי מאוד מבינים אותי. גם את זה כתבו לי לא מעט והתלהבו מהעשייה ומבעלי החיים. אני לא מבינה את החברים שלי: נכון, אצלי בראש הציפיה היא אחת, תרומה וזהו. אין לי שום גמישות.
סעיף 6 מדף השיפוט: אני לא רוצה לחוות שוב לעולם, לא אהובה ולא מוערכת.
אני מוכנה לחוות שוב שאני לא אהובה ולא מוערכת. דוגמא: קודם כל כי זה יקרה. דבר שני אני יכולה לזכור שזה מנגנון שיכול להזכיר לי לנוע, לזוז ולא להיתקע. אני רוצה להפסיק לחפש אישורים חיצוניים כל הזמן ואני רואה ויודעת שאני סה"כ די טובה בזה. אז זה סימן להמשיך בדרך הטובה.
אז מה יוצא לי מיזה?
הפעם חפרתי, כי כבר הרגשתי שאני נאכלת מבפנים ואוכלת ראש ובאמת ידעתי שזו תגובה מוגזמת. בעקבות החפירה והכתיבה של הלופ פתאום (כנראה בגלל האיורור של השיט) אני מבינה איזו תמונת על META כזאת, שמציגה לי את הקמפיין כעוד חוליה/מעשה/התנסות בחיים. באמצעות מדידת ההצלחה שלי בגיוס הכספים לא יהיה נכון/פייר/הוגן ובטח לא חומל או אכפתי, למדוד את העשייה שלי למען בעלי החיים עד כה ומהיום ועד מותי. הראייה
הכל כך צרה הזו של חמשת הימים האלה עיוורה את כל הנתינה שנתתי ושאתן. אין בכלל קשר לחבר כזה או אחר בכל דף השיפוט הזה, אני יכולה לעשות מה שבאחריותי לעשות. לכן, אני מזכירה לעצמי ש"הדרך תמיד מוארת", משפט שעלה מאוד חזק באחת החקירות שעשיתי לפני כמה שנים. אני מזכירה לעצמי שלא פניתי לאנשים מתוך אהבה אלא מתוך תחושה שהם חייבים לי, חייבים להוכיח לי שאני חשובה להם, שהם אוהבים אותי, שהערכים שלי ושלהם זהים והחשיבות של הערכים זהה לכולנו. רגע, טיפה צניעות לא תזיק. וגם להתאמן על חמלה עצמית.
ושיחזירו כבר את החטופים, כי מזמן אי אפשר יותר לנשום בלעדיהם.
Comments