אני אימפולסיבית. בזבזתי את החיים שלי.

עודכן: לפני 4 ימים

נתחיל מזה שבתשע השנים בערך שאני יודעת שיש לי הפרעת קשב, לא חשבתי שאני אימפולסיבית. נכון, התחתנתי אחרי חמשיה חודשים - אני הצעתי - אבל זו הייתה הדוגמא הכמעט יחידה שלי לאימפולסיביות. דוגמא גדולה אחרת הייתה לגדל את הבת שלי בלי חיתולים בהחלטה של רגע. מאז שהייתה בת חודש היא הייתה בלי חיתולים ולא משנה כמה זה היה קשה. החלטתי וזהו- אופייני לראיית העולם שלי שעובדת הרבה פעמים על כן ולא, יש ואין, הכל או כלום (גם קשור להפרעת קשב מסתבר).

אני דחיינית גדולה, זה בטוח, אז איך זה יכול להשתלב עם אימפולסיביות? חשבתי לעצמי אפילו שהלוואי שהייתי קצת אימפולסיבית, אולי הייתי מיישמת יותר מעשירית ממה שאני מתכננת לעשות וללמוד.


לפני כמה שבועות כשהתחלתי לשמוע ברצף את הפודקאסט של שירלי הרשקו חטפתי דיכאון קל ובכיתי כמה ימים. (מעניין שיומיים קודם קיבלתי מסר בתקשור "תבכי" וכל כך לא הבנתי למה). בכיתי כי הרגשת שעולמי נפל עלי. שלא הבנתי את עצמי בכלל. חשבתי שהפרעת קשב קשורה בעיקר ללימודים ולא הבנתי עד כמה ההפרעה הזו מנהלת לי את היום יום. בכיתי על הזמן שהלך לי לאיבוד, על הקשיים היום יומיים. על זה שלא לקחתי רטלין כל יום, על זה שאני פגומה, שאני מסתובבת סביב הזנב של עצמי. גם וויסות תחושתי קשור להפרעת קשב, גם חוסר היכולת לעמוד עלויות וזמנים, גם ההתמכרות למתוק ולבינג'ים, ועוד כמה. הכל קשור ולא ידעתי. לא חיברתי.

אבל אימפולסיביות לפחות אין לי, V אחד שלא אסמן ברשימה הארוכה של תסמיני ה ADHD , תודה באמת.

Image by macrovector on Freepik click to follo



האימפולסיביות החליטה להרים את הראש ולצחוק לי ישר בפרצוף. זה מה שקרה.

יש במבשרת ציון מקום אחד שאני מרגישה נוח ללמוד בו, צלחתי בו בשקט יחסי את הלימודים לתואר הראשון ובעיקר את שתי העבודות הסמינריוניות בתקופת הקורונה. זהו מבנה בית הכנסת של הקהילה הרפורמית- קמץ.

לפני כמה שבועות החלטתי לחזור לשם כדי להיות בשקט ובריכוז, לצאת מהבית כדי לעשות ולא להיות מושפעת מכל הסחות הדעת בבית. נהדר וכל הכבוד לי.

הגעתי עם לפטופ והאינטרנט לא עבד. חזרתי הביתה והבאתי מגדיל טווח. עבד יותר טוב אבל עכשיו המחשב עצמו לא רצה לעבוד והחלטתי להחזיר אותו הביתה לעדכונים ולנסות לעבוד בינתיים בבית על המחשב הנייח. בבית העדכונים רצו יפה ויכולתי לחזור ולנסות לעבוד בקמץ. עד עכשיו נגיד שלא באשמתי כל הסחבת הזאת. בדרך לקמץ- כמה דקות נסיעה מהבית- היה לי ברור כשמש שאני עוברת לאסוף חבילה מהדואר (בצד השני של היישוב), חבילה באמת לא חשובה. ואם כבר אני נוסעת לדואר אז אני צריכה לקנות משהו קטן בחנות קרובה ולהוריד שקית עם שמיכות לצער בעלי חיים אצל מתנדבת שגם גרה קרוב.

במקום לחזור לעבוד בקמץ עשיתי סיבוב של 45 דקות על דברים שיכלו לחכות לסוף היום, לשעה שכבר סימנתי V על משימות היום, שעה שאני כבר פחות מרוכזת בה.

אבל לא, אני הרגשתי באזור החזה את הדחיפות להגיע לדואר. ואז כמובן לעשות את כל הסידורים הקרובים מסביב.

ואז נפל האסימון- זאת האמא של האימפולסיביות. שיט! אני גם אימפולסיבית. דרך החיים הזו כל כך רגילה לי שעד לאותו רגע לא הבנתי שמשהו כאן מפריע לי, משהו לא תקין בהתנהלות הזאת. איך פספסתי דבר כזה גדול?

שירלי חוזרת ואומרת כמה חשוב לעבור טיפול תמיכה עם מי שמבין בהפרעות קשב, יחד עם הרטלין ולא לקחת רק רטלין. אני כל כך מבינה למה. איך 9 שנים אחרי האבחון אני רק עכשיו אורזת את החבילה של הפרעת הקשב שלי? כמה חבל על כל השנים האלו, על תחושת העלבון מעצמי, תחושות האשמה והכשלון. האכזבה הגדולה מחוסר ההצלחות שלי (והקטנת ההישגים בו זמנית).

הייתי באמת המומה, אני לא מגזימה. יום אחר יום ראיתי איך האימפולסיביות שזורה בסדר היום, איך היא משבשת אותו. למה? כי אני חייבת! אני לא יכולה לשלוט בדחף לקנות את זה עכשיו, ללכת לשם עכשיו, להגיד את זה עכשיו... לא יכולה.

 

תהליך "העבודה".

סיטואציה: לאחרת סידור המחשב בבית, במקום לחזור ללמוד בקמץ אני נוסעת לסידורים ופתאום מבינה שאני אימפולסיבית.


משפט לחקירה:

בזבזתי את החיים שלי.


4 השאלות:

1. האם זאת האמת? באותו רגע, כן.

2. האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? לא. (עולה בי ספק על המשקל הענק שאני שמה על האימפולסיביות, לכן התשובה היא לא).

3. איך אני מגיבה, מה קורה לי, כשאני מאמינה למחשבה "בזבזתי את החיים שלי" באותה הסיטואציה באוטו?

הייאוש מקיף אותי, אני מרגישה מטומטמת, קטנה. הראש שלי לא מפסיק לנוע בתנועה של "לא" כי אני לא מאמינה. יש לי דמעות בעיניים. כמה טיפשה אני יכולה להיות שלא ראיתי את האימפולסיביות בצורה כל כך ברורה? אני מרגישה שאין לי דרך להרפא מהבעיה הזאת של ההפרעת קשב, שהיא סוגרת עלי ואין לי תקווה. הגוף שלי שמוט. המחשבות שלי מתרוצצות למקרים מהעבר, זה נראה לי כל כך ברור- ככה אני חיה. אני שופטת את עצמי על זה שאני דחיינית ואימפולסיבית יחד, זה נראה לי שיא הכשלון. אני חושבת על כל הפעמים שקניתי שטויות בעלי אקספס כי הם היו זולים והייתי חייבת. גם על מקרים בהם קניתי מצלמה ב 10,000 ש"ח כי הייתי חייבת. יש לי ממש סחרחורת כשאני מבינה שאני תמיד "חייבת"- לקנות, להביא, לעשות דברים באימפולסיביות וזה נראה לי הכי נורמלי. וזה כל כך לא נורמלי. תחושה של לתפוס את הראש ולרצות להיעלם.

באותה נסיעה המחשבה "בזבזתי את החיים שלי" משרתת אותי בכך שאני כן מבינה שהגילוי הזה יאפשר לי לנהוג אחרת בעתיד. אני מרגישה טיפשה שלא הבנתי שאני אימפולסיבית ויחד עם זאת פחות אשמה על איך שנהגתי בעבר כי לא הייתה לי המודעות לפעול אחרת.

4. מי אהיה באותה נסיעה בלי המחשבה "בזבזתי את החיים שלי"?

אהיה יותר בעתיד, בלמצוא אסטרטגיה לפעול אחרת כשאני מזהה את האימפולסיביות ואולי אפילו אסטרטגיות לזהות את הרגעים האימפולסיביים. עולה לי גם חיוך פתאום- אני צוחקת על עצמי בחביבות כמו על ילדה קטנה שפשוט לא ידעה אחרת. יש בי יותר חמלה לעצמי וגם צער במקום אשמה.


היפוכים: איך ההיפוכים יכולים להיות נכונים לאותו הרגע?

היפוך למשפט נגדי: "לא בזבזתי את החיים שלי".

עשיתי לא מעט, אולי גם בזכות האימפולסיביות. טעיתי בזכות האימפולסיביות וכן למדתי מטעויות גדולות גם בלי להיות מודעת לאימפולסיביות עצמה. אולי לא עשיתי דברים רבים בדרך נכונה ובטח לא בקצב שרציתי אבל אני רחוקה שנות אור מלצעוד במקום.


היפוך למחשבה: "במחשבה שלי בזבזתי את החיים".

אני מודדת מה בזבזתי בחיי ומה לא, זה מאוד יהיר. אין לי מושג מה היה קורה אילו. ואני לא יודעת למה אני לומדת את השיעור הזה רק עכשיו. במחשבה שלי אני מתאבלת על חיים שלמים ולא חושבת קדימה. אני חיה בעבר וזה לא עוזר לי בשום שבר.


היפוך לעצמי: "אני מבזבזת לי את החיים".

כל האשמה הזו שאני רגילה להפיל על עצמי לא מובילה אותי לשום מקום אף פעם. לא מקדמת כלום. רק גורמת לי להרגיש רע. זה ידוע שאשמה לא מובילה למשהו טוב, למה אני ממשיכה עם התבנית הזו?

 

מה שהכי ברור לי מ"העבודה" הפעם זה הרצון למצוא אסטרטגיות לזהות את הרגעים האימפולסיביים ולהתמודד איתם אחרת. ברור לי שזה אפשרי, זה עניין של אימון, זה הכל. אפשר לנשום.

38 צפיות0 תגובות