top of page
logo.png

דרכים לאוצר

עלי

רק על עצמי לספר...

נעים מאוד, עידית וגנר, גרה במבשרת-ציון (ליד ירושלים), אמא לבן ובת וגם להולכי על ארבע.

מאפשרת מורשית מטעם העמותה הישראלית בשיטת "העבודה של בירון קייטי". מתוך "העבודה" אני מנחת קבוצות במפגשי עומק, סדנאות חד פעמיות ומתמשכות לארגונים שונים וכמובן מאפשרת נשים וגברים באופן פרטי.​

אני גם צלמת כשני שליש מחיי, כאשת מקצוע בחרתי לצלם אנשים ואני תמיד לוקחת את הצילום לתחושה של יחד, של אינטימיות נעימה ושיתוף. אני מלמדת הרבה, מנחה סדנאות ומנסה להיות רגישה לתלמידים הילדים והמבוגרים. מנסה להבין איפה הקושי ומה הצורך של כל אחד ואחת שאני פוגשת. כזאת אני.

עידית וגנר.jpg

במהלך השנים למדתי תחומים שונים והעשרתי את תיבת האוצר שלי בדרכים מגוונות שהגדילו אותו. הכלי העיקרי בו אני נעזרת ועוזרת באמצעותו לאנשים הוא "העבודה של ביירון קייטי". בשיטה הזו אני חופרת לרגע במשהו שמפריע לי כדי לשחרר את הטריגר שמחזיר אותי למחשבות שליליות על עצמי ועל הסביבה שלי. בפודקאסט ובבלוג תוכלו לשמוע ולקרא הרבה על השיטה, למצוא דוגמאות ליישום של השיטה בעצמכם/ן וגם לחוות אותה דרך העיניים שלי ושל אנשים נוספים.

מה עוד למדתי? שנת מבוא באנתרופוסופיה, קורס להכשרת מורים במלאכת יד אנתרופוסופית, פוטותרפיה (טיפול בעזרת צילום) בשילוב אומנויות. בין לבין ניקדתי את החיים גם בקורסים מתחומים כמו תקשורת מקרבת, NLP, אקסס בארס, רייקי ועוד. החל משנת 2019 העמקתי את הלימוד בתחום ההילינג, הטלפתיה והתקשור ושמתי לב שהם כלים מאוד טבעיים עבורי ונכונים לדרך שלי.

אחת הדרכים שחקרתי ואני מיישמת היא הו'אופונופונו תחת הנחיה של מורנה סמיונה מייסדת הדרך ומי שהביאה אותה למערב. ולא בדרך הרווחת של ג'ו ויטלי וד"ר הו לן (4 המנטרות למשל).

 

אני מעבירה סדנאות ש"העבודה" של ביירון קייטי היא עיקר התוכן, הגילוי והטריגר לשינוי חשיבה. לפעמים אני משלבת התנסות בדרכים נוספות כמו: פוטותרפיה, דרך האמן, כתיבת תודות, ציור מנדלות תרפויטיות, ציור וכתיבה אינטואיטיביים ועוד. בכל אופי של מפגש המטרה היא לפגוש דרכים לביטוי עצמי, דרכים שמאפשרות חופש מחשבה ופעולה בעולם- חופש שתמיד נמצא שם בשבילנו.

הדרך שלי

"איש לא יבין אתכם לעולם. החופש הוא להבין זאת... " ביירון קייטי, אלף שמות לאושר

הדרך שלי

90 אחוז מהספרים שאני שומרת אצלי ומרכיבים את הספרייה שלי קשורים לעידן חדש, מודעות, עזרה עצמית, רוח, הילינג וכדומה. יש ספרים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב, יש ספרים שרק התחלתי והם כל כך הפעימו אותי שאני מתחילה אותם מידי פעם אבל נתקעת באותו מקום עם עיניים בורקות (למשל Mother Teresa, No greater love).

 

בשנת 2018 התגרשתי והרגשתי שאין לי מושג מה צופן לי העתיד. לא ידעתי למה לקוות או מה לרצות. גיששתי, גם בלי להאמין שמשהו טוב או לא טוב יקרה, תחושה לא ברורה של וואקום מצד אחד וחופש מצד שני. צעדים קטנים בדרך לא מוכרת. גיליתי שהלב שלי מדלג ושאני מחייכת כמו שלא חייכתי כבר שנים. זה היה לי גם מוזר וגם לא תואם את הציפיות שלי מהסטיגמה על נשים גרושות במצבי- בלי עבודה קבועה, ביחסים לא טובים עם האבא של הילדים שלי.

 

לשמחתי כל הספרים שלי היו שם והכלים שבהם הגיחו מנבכי הזיכרון וכל פעם פניתי לכלי אחר, כלי שהרגיש לי הכי קל ונגיש לאותה סיטואציה. לפעמים זה היה פשוט לקרא פסקה או שיר מרוממים, ולעיתים הייתי פונה לציור או לצילום. הרבה פעמים פניתי לכלים שקשורים לכתיבה.

כמה חודשים אחרי הגירושים הציעו לי שתי עבודות שהתאימו לי בול וגם יכולתי לשמור על העסק שלי בצילום שהחל לשגשג. הדלקתי לי נורה

"תזכרי עידית, הדרך תמיד מוארת, לכי בדרך שלך ואל תתפתי ללכת בדרך שמכווצת אותך בגלל אילוצים זרים כמו "מה יגידו" או "אין לי כרגע משהו טוב יותר".

 

אחרי שנתיים הבנתי שוואלה- כן, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד בקול: אני יודעת לצמוח מתוך משבר, מתוך יום יום משמים, מתוך תחושות לא נעימות או מחשבות טורדניות. שמתי לב שהבית שלי הוא מקום שנעים לי לחזור אליו, שיש בי האומץ לעשות מה שטוב לי וללכת בדרך שלי גם אם מרימים סביבי גבה (למשל לגדל ארנבים בבית גם כשזה מאתגר, למה אכפת לי מה אנשים אומרים?).

 

תכלס לא משנה אם זו תקופה לא משהו או רגע משבית שמחה, יש לי המון כלים לא רק לצוף אלא גם להצליח.

אני לומדת, אני בדרך, וכל שביל מוביל אותי לאוצר נוסף- לזיכרון שנכנס לי לתא ובונה בתוכי תחושות מסוגלות ואופטימיות.

bottom of page